מאת אבישי סלע
שלישי 31 אוגוסט 2010 @ 8:30
קודם כל - מה שלומך, אחי?
אני יודע שהשאלה הזאת בפתיח נשמעת טריוויאלית, אבל היא לא. אני קורא לך ”אחי“, פשוט כי אתה אח. אחי ליציע, אחי לאהדה לבית“ר. אני בטוח שגם לך, כמוני, כואב כשלקבוצה כואב (לפעמים עד דמעות, כמו אתמול בלילה) ושמח כשלקבוצה שמח. גם כשיש בינינו חילוקי דעות, אין לי ספק בכך שהאהבה שלך לבית“ר אמיתית וכנה. בכל אופן, איננו יריבים. אין כאן ”חלק טוב“ ו“חלק רע“, או ”אוהדים אמיתיים“ וכאלה שאינם. כולנו - מזרחי, מערבי, כאלה שיושבים בבית או כאלה שגרים בחו“ל - אוהבים, כולנו נאמנים, כולנו רוצים שבית“ר תצליח ולכולנו חשוב שהיא תחזור להיות פקטור בכדורגל הישראלי, שהיא תחזור להיות האימפריה שהיתה (ועודנה).
אני כותב לך את המכתב הזה כי המצב של הקבוצה מדאיג אותי. ועם כל הכבוד וההתחשבות בבעיות המקצועיות (ויש לא מעט, לצערנו), קבוצת כדורגל מעולם לא היתה רק אוסף של כדורגלנים. היא ישות שללא הנהלה בעלת שיעור קומה וקהל אוהב ותומך, מתקשה לתפקד. כל הדוגמאות בארץ ובעולם מראות זאת. ואני חושב שבשנים האחרונות, והחרם שלכם כיום הוא הדוגמא הטובה ביותר לכך, התמקדתם יותר מדי בשלילי ופחות בתמיכה נטו בקבוצה. ולצערי, גם אם עשיתם המון טוב בדרך, הדרך שלכם בעייתית ולא מועילה לקבוצה שכל כך צריכה אותנו.
אין שום עוררין על כך שהתרומה שלכם לבית“ר היא אדירה. אתם ארגון עם הרבה מאוד כוח, שעזר בתחום העידוד בצורה מעוררת כבוד. התצוגות הוסיפו צבע ליציע, ברמה שאף אחד אחר לא עשה; וכשידענו לעמוד מאחורי הקבוצה, הוכחנו לא פעם שאנחנו הקהל הכי טוב בארץ. ולכם יש חלק גדול בכך. דווקא בגלל זה, אני חושב שחייבים לשנות כיוון.
אני מודה שבשנתיים האחרונות נבצר ממני ללכת למשחקים. בעיקר מסיבות תחבורתיות וסיבות של מרחק. אבל כשהייתי הולך, אחד הדברים שהיה קשה לי זאת האווירה השלילית בקהל. אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה של לקלל את השחקנים שלנו; את זה שכל רבע שעה לא טובה גוררת מיד שריקות בוז ועצבים; שכל הפסד או שניים גוררים קללות לעבר המאמן והשחקנים; שכל שלושה או ארבעה הפסדים (דבר לגיטימי בכדורגל) הם רעידת אדמה ואסון קולוסלי, שמחייבת לשחרר את כל השחקנים/לפטר את המאמן מיידית/לעלות שבוע הבא עם הנוער/לקנוס את השחקנים בחמש משכורות. זאת מנטליות רעה. היא לא שייכת רק לכם, אבל אתם בהחלט יכולים להוביל כיוון אחר. לתמוך בקבוצה, להפסיק עם המנהג של קללות כלפי השחקנים שלנו, לנהוג ביותר אחריות בסיטואציות קשות - כי בהן, הכי צריך את הקהל.
או המחאה שלכם נגד קורנפיין. אני יודע שיש ביניכם לבינו חילוקי דעות. אבל האם באמת נראה לך שזה הדבר הכי דחוף כרגע? שכאשר בית“ר נאבקה לפתוח את העונה, חיפשה משקיעים בנרות, אספה - כמעט מילולית - שקל אחרי שקל כדי שהקבוצה תעבור, כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לייצר מלחמות בינינו? זה לריב עוד יותר בתוך הקהל? זה ללכת נגד ההנהלה, שגם אם יש לכם ויכוח טקטי איתה, אסטרטגית אתם יודעים שהיא עושה את הדבר הנכון? אף אחד לא אוהב שמרחיקים חברים שלו, אבל האם זה מצדיק להפוך את טדי לבית קברות? (עא“פ שזה לא ממש עבד לכם, אחרי הכל…) האם אלה אינם דברים שאפשר לפתור בלי חרם אוהדים? להשאיר אותם מחוץ לאיצטדיון? האם לא היה עוזר לכם יותר, אם אתמול הייתם מעודדים כל המשחק?
למען השם, מדובר באיציק קורנפיין. בסמל הכי גדול שלנו בעשור האחרון. כשסמלים מפלסטיק כמו אבוקסיס התפרקו ונעלמו בשנייה שבה הכסף נעלם, הוא נשאר. עומד יציב בשער של בית“ר - על המגרש ומחוצה לו. אתם באמת חושבים שלנגד עיניו עומד משהו אחר, לבד מהעתיד של בית“ר? איזה אינטרס זר כבר יש לו? איזה מן בנאדם ילך לכדורגל מתוך אינטרס אישי? אתם לא חושבים שלקורנפיין היו חיים הרבה יותר נוחים בלי הפול טיים ג‘וב של להיות יו“ר ומנכ“ל, בקבוצה ששום דבר בה לא בטוח?
או הגזענות. חשבת פעם במה היא מועילה לנו, בדיוק? אני יודע שבית“ר היא קבוצה בעלת אידיאולוגיה ימנית. אני יודע שבית“ר היא תנועת החרות היא הליכוד, הכל נכון. אף אחד לא מצפה מכם להיות פעילים במרצ. דעתכם על הסכסוך ברורה, והיא מכובדת. אבל שום דעה, שום עמדה פוליטית, לא מאפשרת לאדם לתקוף אדם אחר על רקע הדת שלו. לא מאפשרת לשיר חלק מהשירים שהקהל שר. לא מאפשרת את האירועים שהתרחשו בקהל שלנו בשנים האחרונות. וגם אם לא הייתם אחראים על האירועים הללו, גם אם לא עודדתם את השירים האלה, בטוח שארגון עם כוח כמו שלכם יכול לשנות כיוון. כי אפילו אתמול, כשכבר חזרתם לעודד אחרי המחאה השקטה בדקות הראשונות, השיר שאיתו חזרתם היה שיר נגד סלים טועמה. ככה דוחפים את הקבוצה? ככה אמורים לגרום לקבוצה לשחק טוב יותר? בשיר שנאה נגד שחקן אחר? מה כבר קרה ל“יאללה יאללה יא ביתר“?
אחי, אתה יודע כמוני שבגין לא שנא ערבים סתם. שז‘בוטינסקי בחיים לא היה חותם על שיר כמו ”מוחמד מת“. שבית“ר מעולם לא היתה תנועה גזענית. שגם אם היתה לה עמדה חד משמעית על הסכסוך, היא תמיד היתה בעד שילוב ערבים בחברה הישראלית, ובכל מקרה היתה נגד כל גילוי של גזענות. זה שאתה ימני לא אומר שאתה גזען.
הגזענות הזאת פוגעת בנו. היא משרתת את חורשי רעתנו - אלה שחלום חייהם הוא לראות את בית“ר נעלמת מהנוף, מתפוגגת, מתרסקת. היא מרחיקה אנשי עסקים מהקבוצה. היא מייצרת תדמית שלילית למועדון, וגורמת לכך שאם פעם היינו הקבוצה השנייה של הרבה מאוד אוהדים בארץ, הפכנו לאחת הקבוצות השנואות בישראל. וזה לא עניין של מה בכך. זה חשוב.
ואני יודע שהם צבועים, אחי. שהם שרים על הנאצים והשואה. שהתקשורת שונאת אותנו. וגם אני שונא אותם, לא פחות ממך. אבל אני גם יודע שהניצחון הכי גדול שלנו יהיה אם נחזור להפוך את טדי למבצר, אם הקהל של בית“ר יהיה מאוחד ונותן את כל הכוח שלו לקבוצה על הדשא, לאורי ולאיציק. אתה יודע כמוני שאז, שום כוח בעולם לא יעצור אותנו.
אני רוצה להציע לכם דרך אחרת. להפסיק עם הגזענות והשנאה, להפסיק עם ההליכה נגד אוהדים שלנו, נגד שחקנים שלנו, נגד מאמנים. לשנות כיוון לאהבה נטו. לקחת את האנרגיות האדירות שיש לנו כאוהדים, כקהל, לכיוון החיובי. שבמשחק הבית הבא כל טדי (מזרחי, מערבי, צפוני) יעודד כמו משוגעים. שנביא את מה שידענו להביא בעבר. שטדי יחזור להיות מבצר, שכל הליגה מפחדת ממנו. שנחזור להיות אימפריה בא‘ רבתי.
לא היה צריך את המשחק אתמול כדי להבין שהמצב של בית“ר קשה. שאנחנו נכנסים לתקופה בעייתית, כנראה לעונה קשה הרבה יותר ממה שחשבנו. יש המון כישרון בקבוצה הזאת, אבל עדיין אין חיבור. והדברים האלה ייקחו זמן. ודווקא כאן הקהל צריך להכנס. לעמוד מאחורי הקבוצה. לתמוך בה גם בשעות קשות כמו עכשיו. בעיקר להתאחד סביב הקבוצה.
כי בפעם הראשונה אחרי הרבה זמן, הקבוצה שלנו חזרה לשורשים. מהשוער וההגנה, דרך הקישור וההתקפה, עומדת לפנינו קבוצה ירושלמית כמעט לחלוטין. המאמן הוא הסמל הכי גדול של בית“ר אי פעם, היו“ר - אדם שרק בית“ר עומדת לנגד עיניו. הגיע הזמן שגם אנחנו כאוהדים, נבין את גודל השעה. נשים את המחלוקות בצד, ואת בית“ר במרכז.
כי זה הדבר הכי חשוב כרגע.
המכתב הזה נכתב לאוהד מ“לה פמיליה“, אבל הוא מוקדש לכולנו. לכל אוהד של בית“ר. כי הדרך ליציאה מהמשבר, לעתיד טוב יותר, לקבוצה אמיתית יותר ובית“רית יותר, עוברת דרך היציעים.
בתקווה לימים טובים יותר,
יאללה בית“ר!