אופסייד סטורי            www.offsidestory.net

בני יהודה - בית“ר ירושלים 0:0

לא המשחק הערב היה אופייני. להבדיל ממרבית המשחקים השנה, בית“ר המשיכה במגמת ההשתפרות שניכרה בה גם ביום שבת שעבר נגד הפועל באר-שבע ושיחקה כדורגל שכמעט ניתן להגדיר כמהנה לצפייה. רק כמעט, כי זה עדיין כדורגל נטול תיכנון, ובעיקר משום ההחמצות הרבות. בדומה למשחק נגד הפועל באר-שבע, בית“ר לא הפסיקה להחמיץ, קופחה פעם אחת על ידי השופט (בפנדל על אבירם ברוכיאן), והפעם גם לא הצליחה לכבוש אפילו שער אחד לרפואה.
זה הסתיים ב-0:0, משחק רביעי ברציפות ללא ניצחון, 30 נקודות אחרי 22 מחזורים, 28 נק‘ מהמקום הראשון וכישלון מהדהד נוסף של יצחק שום, שממשיך לטעון שעוד יש לנו מטרות העונה בליגה. טוב, בעצם אנחנו נמצאים רק 14 נק‘ מהמקום הראשון אחרי הקיצוץ של לוזון, אז למה להיכנע? אפשר להתמודד על האליפות!
אבל תרשו לי להעתלם מהמשחק המיותר (בעונה המיותרת הזאת), ולהתייחס למה שיותר חשוב.
גומא אגייאר
השבוע עברתי בשעה טובה לדירה המשותפת הראשונה שלי עם בת זוגי, מה שלקח ממני את מרבית הזמן במשך השבוע ומנע ממני להתייחס כראוי להודעה על עזיבתו הצפויה של גומא אגייאר.
זה לא מפתיע לחלוטין, זה היה כמעט צפוי כאשר אגייאר התאשפז. איחלנו לו החלמה מהירה, ציפינו לשובו - אבל היה ברור שצריך למצוא פיתרון אחר. לאגייאר מגיעות כל התודות על כך שהציל אותנו בקיץ, אבל ברור שזה לא פיתרון לטווח ארוך. בית“ר חייבת להיות מנוהלת בצורה שפויה על ידי מי שהמועדון יקר לליבו, השאלה היא מי יכול לעשות זאת. כולנו מקווים לאוהד בית“ר דמוי יעקב שחר, אבל האם יש כזה בנמצא?

שמעתי בימים האחרונים מספק שמועות על חזרתו של משה דדש יחד עם שני אנשי עסקים שישמשו כספונסרים. האם זה הפיתרון? אוהדים ותיקים כאבי זוכרים לדדש חסד נעורים וטוענים שעם כל המפיות, הוא היו“ר הכי טוב שיכול להיות לבית“ר. בעיניי זו עצימת עיניים בפני המציאות ובפני העובדה שדדש חיסל את מחלקת הנוער, עשה קופה יפה על גבה של בית“ר ובסופו של דבר ברח ל“חיים הטובים“ בתל-אביב והמשיך משם לבקר את ירושלים ואת ההנהלות המתחלפות של בית“ר. דדש, אם היה נשאר, לא היה מסוגל להמשיך ולהתמודד בניהול הכמעט מושלם של יעקב שחר, את זה הצליח רק הכסף של גיידמאק לעשות - וברור היה שזה לא יחזיק לאורך זמן.

ובכל זאת, אם דדש יבוא עם הכסף - מישהו יגיד ”לא“? קשה להאמין. כמו ששלומי ברזל כתב יפה אחרי גמר הגביע של העונה שעברה, כנראה שזה רק עוד שלב ברכבת ההרים שנקראת בית“ר ירושלים. פעם אנו למטה, פעם אנו למעלה. אני לא יודע אם זה יהיה דדש שירים אותנו בחזרה, אבל משהו אומר לי שיהיה מי שיעשה את זה.
כי שוב, למרות כל החסרונות, בשביל ליגת-העל הישראלית אנחנו פשוט גדולים מדי מכדי להעלם.

יאללה בית“ר!
יובל

בית“ר ירושלים - הפועל באר-שבע 1:1

רק בעונה כזאת אנחנו יכולים לצאת לא עצבניים על הקבוצה שלנו אחרי משחק כזה. להגיד לעצמנו ”טוב, אבל היו המון החמצות, וגם שוב פסלו לנו שער חוקי למהדרין“, ולהאמין שרק חוסר מזל מנע מאיתנו פה ניצחון. רק בעונה כזאת, בה אנחנו מתרגלים ל“תצוגות“ כמו נגד שתי המלאבסיות בשבועות האחרונים, אפשר להתייחס למשחק הזה כמשחק סביר. ויצחק שום מרשה לעצמו לסכם את המשחק ככה - ”רק ההחמצות הפריעו לי“.

שוב לא היה שום דבר מאורגן במשחק של בית“ר. עידן ורד ניסה לרוץ לבד כשכולם עמדו והסתכלו עליו, עידן טל נכנס והפך את הקבוצה לקצת יותר התקפית אבל לא הצליח למשוך אחריו את כל הקבוצה. פאולו דה לה-האסה גם כן היה טוב יחסית ובלט היום, אבל לא בצורה יותר מדי מרשימה - פשוט ביחס למה שאנחנו רגילים העונה.

למרות אין ספור ההחמצות והפעמים בהם תפסנו את הראש ובעטנו בכיסא, לא היו מהלכים התקפיים גדולים, אלא מסירות ארוכות שעקב ההגנה העלובה של באר-שבע הגיעו פעם אחרי פעם לברק יצחקי ולטוטו תמוז, שהצליחו להחמיץ כמו טירונים. חוץ מפעם אחת בה טוטו כן הצליח להבקיע, אבל אז הדגל של הקוון הרס לנו את השמחה.

אני אחזור על מה שכתבתי כאן אחרי גמר גביע הטוטו - ברק יצחקי חייב ללכת. גם אם במחזור הבא הוא יבקיע צמד, אחד מהם במספרת והשני אחרי סלאלום מרהיב. זה כבר לא משנה. כשהוא משחק ככה, אי אפשר לסלוח לו על הפלירטוט עם הפועל תל-אביב. הוא רצה לעבור לשם. הוא כבר דמיין את עצמו באדום בבלומפילד. איך אפשר לעודד אותו עכשיו? אם הוא היה מתחיל לקרוע את הדשא כשהסאגה הזאת נגמרה, היינו יכולים לסלוח. אבל כשהוא משחק כמו שהוא משחק, זה פשוט בלתי נסלח.

נשארו רק עוד שלושה חודשים וקצת להעביר בעונה הזאת. כל שבוע מחדש המשחק הוא רק מטלה בלוח הזמנים ולא יותר מזה. עוד שבוע וחצי מתחיל הגביע (נקווה שלא יסתיים באותו יום), ואולי יספק לנו מתח לכמה ימים לפני כל משחק - אבל אני מתקשה להאמין שזה יחזיק יותר משניים-שלושה סיבובים מקסימום. והלוואי שאני אוכל את הכובע.

שבוע טוב,
יובל

בית“ר ירושלים - הפועל רעננה 0:1

המחצית השנייה של בית“ר הייתה, לראשונה מזה הרבה זמן, מחצית בה היה נראה שיש איזשהו תיאום בהתקפה. אולי זה הרצון של השחקנים לקחת תואר למרות העונה הזוועתית שעוברת עליהם ועלינו, אולי (יותר סביר להניח) שזו היריבה החלשה שלא ממש הייתה מסוגלת להפריע, אבל בסופו של דבר - המחצית השנייה הייתה הראשונה מזה הרבה זמן שלא ממש סבלתי ממנה. אמנם זה נגמר רק עם שער אחד (ויפהפה), תוצרת הצעירים שלנו (ריקן את ורד), אבל קשה לי להרגיש שזה חלק מתהליך גדול יותר שהם עוברים. אם כבר, זה רק הזכיר לי איזה פוטנציאל יש בשניהם וכמה חבל שהשנה שום דבר לא מתקדם עם הפוטנציאל הזה.

אפשר גם להיות פחות ממורמר, ופשוט לחגוג את התואר - שנה רביעית ברציפות שאנו זוכים בתואר כלשהו, תואר חמישי בארבע השנים הללו - אבל אם אפילו אחרי הגביע הגדול של 1989 אורי מלמיליאן אמר שעם כל השמחה, צריך לשים לב למצב הבעייתי של המועדון, אז בטח שאחרי גביע הטוטו בעונה כזאת קשה מאוד לשכוח מכל הצרות מסביב ופשוט לחגוג.

כי למרות הכל, אני לא רואה אותנו הולכים השנה דרך דומה בגביע המדינה. אמנם היו דברים מעולם, וגם הפועל רמת-גן זכתה בגביע ב-2003, אבל קשה לי לבנות על זה.
נותר רק לקוות שמאות אלפי השקלים שנכנסו מהזכייה יעודדו את קורנפיין לעשות צעד אמיץ, ובמקום להחתים עוד זר מיותר - להיפטר מהמאמן המיותר. כבר עדיף לתת לדוד להוביל לבד את הספינה הבית“רית.

ודבר אחרון - אפשר למכור את ברק יצחקי. לא להפועל חלילה, אבל אפשר למכור.

המשך שבוע טוב,
יובל

”אנחנו קבוצה מתה. פשוט קבוצה מתה. הקבוצה הכי מיותרת בליגה הזאת השנה“ - שחקן בית“ר ירושלים, שמעדיף לא להזדהות בשמו.

שיהיה לנו בהצלחה הערב בגביע הטוטו, התואר היחיד שראוי לנו, השאלה היא אם אנחנו ראויים לו.

יובל

הפועל פ“ת - בית“ר ירושלים 0:0
כבר 4 לפנות בוקר. אני במשמרת הלילה, מול המחשב. אמרתי לעצמי לפני המשחק שאני אנצל את משמרת הלילה, בהפסקות בין הלימודים, כדי לכתוב משהו על המשחק. המשחק התחיל ב-19:30 ונגמר לקראת 21:20.
משמרת הלילה התחילה לפני חמש שעות. רק עכשיו נזכרתי שהיה בכלל משחק הערב. ככה זה כשאין שום אירוע מיוחד שיכול להותיר עליך רושם.

שום חשק, שום רצון לכתוב. שום השראה. שום כדורגל.
שום כלום, כרגיל.