אופסייד סטורי            www.offsidestory.net

הפועל עכו - בית“ר ירושלים 3:0

קשה היה להתרשם מהמשחק הערב ב“איצטדיון“ גרין בנצרת-עילית. המגרש עצמו, שלא לדבר על המעטפת של היציעים, לא ראוי למשחק כדורגל בליגה השישית בטיבה באירופה, אליבא דלוזון. המחצית הראשונה של בית“ר נראתה כהמשך ישיר לזוועות שידענו עד לפני שבועיים, וגם המחצית השנייה לא הייתה משופעת בכדורגל גדול.
אבל בכל זאת.

בכל זאת, בשישה משחקים שקדמו לפיטוריו של שומי בית“ר לא הצליחה לנצח ולו משחק אחד. זה לא שפגשנו רק את אריות הליגה באותם משחקים - גם את באר-שבע, מכבי פתח-תקווה והפועל חיפה לא הצליחו בחורינו המצויינים לנצח. למעשה, בשלושת המשחקים האלה השגנו רק נקודה אחת, וגם היא מנגיחה של בן-יוסף הבלם בתוספת הזמן.

במשחק הערב, למרות שהיה רע למדי, הצליחה בית“ר להבקיע שלושה שערים, וגם במחצית הראשונה הזוועתית להחמיץ שלושה שערים בטוחים עקב עודף פירגון/מחסור במחשבה. עוד שני שערים בטוחים הוחמצו על-ידי יצחקי ותמוז במחצית השנייה. גם בתקופת שום שחקני בית“ר החמיצו לא מעט, אבל אז ההחמצות לא באו לצד שערים. לפחות הערב, אמנם מול יריבה לא מרשימה במיוחד, השערים הגיעו.

עידן טל, למרות שהשער לא נרשם לזכותו, שוב היה פעיל על המגרש והשקיע לא מעט. אהבתי את ההתלהבות ואת הרצון שלו שהיה אפשר לראות בכל מהלך, לפחות במחצית השנייה. גם קובי מויאל ראוי להרבה מאוד מחמאות על המשחק האלברמני שהפגין במרכז המגרש, אפילו שהקישור של היריבה הוא לא בדיוק אימת הליגה וזה לא מדד אמיתי לכלום. גם אבירם ברוכיאן הפגין משחק פחות חלש מהרגיל וניסה להראות מעורבות מהעמדה הבעייתית בה הוא ניצב בצד ימין. השער היפה שכבש, דווקא כשנכנס למרכז, היה רק קינוח למשחק יחסית טוב שלו. חבל שדווקא עכשיו אנחנו צריכים להתחיל להתכונן לחופשת הניתוח של היהלום.
ולסיום, אריאל הרוש, שבפעמים הבודדות שהיה צריך להפגין את יכולתו עשה זאת בצורה נהדרת. בפעם המי יודע כמה העונה, נחגוג את צמיחתו של שוער שילווה אותנו עוד שנים ארוכות. מי יודע, אולי בעוד 20 שנה הוא יהיה מנכ“ל המועדון ולאחר מכן היו“ר.

בית“ר ירושלים - מכבי נתניה 1:3

דוד אמסלם עושה עוול לעצמו כשהוא אומר ”השחקנים שיחקו עם הלב וזה ההבדל“. כי ההבדל היה הרבה יותר גדול מהלב של השחקנים. אמנם קשה לי להסביר את השינוי הקיצוני ביכולת של יצחקי (אני לא מדבר על השלושער, כי את שני השערים הראשונים גם אני הייתי מבקיע, אלא יותר על היכולת במחצית השנייה), אבל היה אפשר לראות סדר הרבה יותר גדול, בעיקר במחצית השנייה, וגם מהיציע המזרחי היה אפשר לראות איך דוד מתרוצץ על הקווים, נותן הוראות לשחקנים ומעורב בכל מה שקורה על הדשא. איזה הבדל מתקופת שום, שהיה במקרה הטוב עומד עם פרצוף עגום על הקווים ומקווה לטוב.

המחצית הראשונה, שהסתיימה ב-2:0 לבית“ר, הייתה דווקא הפחות טובה שלנו. ה-1:0 היה מהיר וגם אחריו באו דקות טובות, אבל ה-2:0 הגיע אחרי לחץ של נתניה ובדקות רעות מאוד של בית“ר. לבית“ר לא הגיע לסיים את המחצית הראשונה ביתרון, ומרכז השדה נראה כמו בתקופת שום - ריק מבעל בית. לעומת זאת, ההחמצות במחצית השנייה, לצד המשחק הנהדר, איזנו את חוסר הצדק של המחצית הראשונה - התוצאה הסופית בהחלט משקפת, ואפשר אפילו להיות מאוכזבים מכך שזה לא נגמר ביותר מ-3:1.

מלבד ברק יצחקי, שהיה באמת נהדר היום והזכיר לנו את המבריק של פעם, אפשר לציין לטובה עוד הרבה שחקנים בסגל. עידן טל היה לדעתי הטוב במגרש, והוכיח שוב שלמרות שהוא לא בית“רי מהבית הוא אחד השחקנים שאפשר לסמוך עליהם שתמיד יתנו את הכל על הדשא. קובי מויאל היה לא מאוד מדוייק במסירות שלו, אבל היה מצויין מבחינת תיקולים וחטיפות במרכז השדה, בעיקר במחצית השניה. אריק בנאדו נתן את המשחק הטוב ביותר שלו השנה, מלבד מהלך אחד במחצית הראשונה שהזכיר לנו שלמרות הכל הגיל נותן את אותותיו. שמעון גרשון היה אחראי ומדוייק כהרגלו, אלירן דנין היה יותר טוב מהרגיל באגף ואפילו פאולו דה לה-האסה זכה לקריאות עידוד מוצדקות מהיציע.

אריאל הרוש היה טוב בשער, ולגבי עמדת השוער אני רגוע לעוד הרבה שנים. אם יש משהו באמת טוןב שיצא לנו מהעונה הזאת זה שוער ביתי להמון שנים, אלא אם כן גם הוא יחליט שהוא רוצה לנסות את אירופה. לשמחתנו, זה הרבה יותר קשה לשוערים. מצד שני, תראו את אוואט.

עידן ורד היה לא רע, אבל ידע משחקים טובים יותר. אבירם ברוכיאן היה החלש בשחקני בית“ר, אבל אני מעדיף להאמין שזה בגלל הפציעה, ושהגיע הזמן שהוא כבר יעבור את הניתוח. זאת הדרך היחידה להבין מה עובר על אבירם שלנו בעונה האחרונה.

בסופו של דבר, מעבר לעובדה שסוף כל סוף השגנו ניצחון, הרגשה שבאמת הספקתי לשכוח, השגנו דבר יותר חשוב. תקווה.
סוף כל סוף אני מחכה למשחק הקרוב של בית“ר בציפייה אמיתית - לראות אם באמת התרחש שינוי אמיתי בקבוצה ולא מדובר רק בהתלהבות של החלפת המאמן. אפשר להמשיך ביכולת הזאת, אין סיבה שלא. אם בית“ר ירושלים משחקת ככה, אפשר לנצח כמעט כל קבוצה בליגה. אני אומר כמעט, כי מכבי חיפה ופ.צ. יפו ביום טוב העונה עדיין גדולות עלינו (בליגה, גביע זה משהו אחר). למרות שכולנו מעדיפים לסיים את העונה כמה שיותר מוקדם, מועדון כמו בית“ר, אם הוא רוצה לחזור ולהגדיר את עצמו כמועדון גדול, חייב לסיים לפחות בפלייאוף העליון ולהילחם עד הסוף, גם אם נראה שאין על מה.
וכמובן שיש את הגביע, ואין צורך להסביר את החשיבות שלו. למרות שתי הזכיות הרצופות, יהיה משהו מתוק מאוד בזכייה עם דוד בעונה נוראית כזאת. אני כבר לא יכול לחכות.

יאללה בית“ר!
יובל

למרות שכרגע דוד המלך הוא המאמן, ברור שזה לא פיתרון לטווח ארוך. גם אם הקבוצה תיכנס באופן מפתיע לרצף מדהים של ניצחונות, זה לא יהיה שונה בהרבה מההצלחה הקצרה של יעקב אסייג וחזי שירז בבני יהודה לפני שנתיים, הצלחה שהשאירה את הכתומים בליגה. קבוצה רצינית צריכה מאמן שמכיר את המקצוע, ועם כל הרצון שבעתיד דוד יהיה המאמן הקבוע שלנו - כרגע זו רק סתימת חורים.

המועמד ששמו עלה ביממה האחרונה הוא דרור קשטן - המאמן שהפך את בית“ר מקבוצת צמרת לקבוצה אלופה, וזכה איתה ב-1987, 1993 ו-1998.
הכישלון של קשטן בנבחרת הוא אמנם צורם ולא נעים, אבל אין הרבה קשר בין תפקיד מאמן הנבחרת למאמן בקבוצה. יש מאמנים שמצליחים בשני התפקידים, כמו פאביו קאפלו, ויש מאמנים שמצליחים רק באחד התפקידים - כמו קשטן אצלנו, או לואיס פיליפה סקולארי שאחרי אימון נבחרות ברזיל ופורטוגל נכשל בגדול בצ‘לסי. גם לואיס אראגונס, שהצליח לממש את הפוטנציאל האדיר של נבחרת ספרד בכדורגל באליפות אירופה 2008, נכשל ישר לאחר מכן בפנרבחצ‘ה.

מצד שני, אם קשטן חוזר, זה נותן הרגשה שאנחנו עומדים לקבל עוד מאותו דבר שממנו רצינו להיפטר כרגע - מאמן ישן ומיושן. השאלה היא אם בשם ההרגשה נתנגד למינוי של מאמן שהצליח אצלנו יותר מכל מאמן אחר. אני לא סגור לגמרי על העמדה שלי בנושא, אבל אני בהחלט נוטה לתמוך ברעיון. כי קשטן אף פעם לא היה שום - הוא תמיד היה טוב ממנו, גם כשנכשל בנבחרת.
יאללה בית“ר!
יובל

הפסד כמו שספגנו הערב, 3:2 בחוץ להפועל חיפה, יכול לקרות לכל קבוצה. זאת תוצאה ישירה של שאננות.
בית“ר ירושלים נראית טוב כבר הרבה זמן, משחקת היטב, ולכן - לא משנה כמה ניסינו להימנע מזה השבוע - השחקנים הגיעו אולי מעט שאננים למשחק בקרית-אליעזר.

השחקנים דווקא פתחו טוב את המשחק, והיה אפשר לראות שאנחנו שולטים בו לחלוטין עד הדקה ה-18, והיו גם 7 או 8 שערים בטוחים שהחמצנו בטווח הזמן הזה.
אבל אז הגיע השער של סביטי ליפנייה, ואחריו הצמד של ירו בלו, שהיו מנותקים לחלוטין ממהלך המשחק, ומזה היה כבר קשה לחזור.

למרות זאת, במשחק קבוצתי מושלם, השחקנים של בית“ר כמעט והצליחו להשלים קאמבק הירואי, ולצערי שוב היה חסר לנו גרוש ללירה (או שמא פספסנו בגלל השפיץ של הנעל?).
אני שמח שהקהל נהנה ממשחק איכותי, עם חמישה שערים, ואני בטוח שכל אוהד ואוהד, כמוני, מבין שזה בסך הכל משחק אחד וכבר בשבוע הבא נחזור לנצח.

שלכם,
שומי

—————

עדכון: די, זה לא קורה לי. במשך כמה חודשים אני מתאמץ להתייחס ברצינות למשחקים, ועם כל התסכול לא כותב טור סאטירי בשם יצחק שום. פעם אחת אני עושה את זה ותוך שעה שומי מפוטר? עד שתקראו את הפוסט הזה הוא כבר יהיה לא רלבנטי.
ובכל זאת - הגיע הזמן. באיחור אופנתי של שלושה-ארבעה חודשים, אבל הגיע הזמן.

אחרי המשחק נגד האלופה היוצאת (והנכנסת, ככל הנראה), כרגיל התייחסתי מעט מאוד ליריבה, והזכרתי רק בשתיים-שלוש מילים את מאמנה - וזאת אף בלי להזכיר את שמו.
אבל כשמגיע אז מגיע, ולאלישע לוי - על אף שהוא מאמן את אחת מיריבותינו הגדולות, מגיע הרבה מאוד כבוד על העבודה שהוא עושה במכבי חיפה.

הוא לא נהנה מסגל חזק בהרבה מזה שיש ליצחק שום (אולי במעט), אבל מה שהוא מוציא ממנו - עצם ההשוואה בין השניים תהווה עלבון לאינטליגנציה של כולנו, אבל בראש ובראשונה עלבון לאלישע - כי כמו שזה נראה אתמול, רק במקרה הוא מוגדר יחד עם יצחק שום תחת אותה הגדרת מקצוע. ובאופן מוזר עוד יותר, הוא גם מרוויח הרבה פחות משומי, אבל התפוקה, הו התפוקה שהוא נותן. פשוט לקנא בקופים הירוקים.

אלישע לוי לא נהנה מחברים בעיתונות, לפחות לא מתחילת דרכו במכבי חיפה. יענקל‘ה שחר, הבוס הטוב ביותר בתולדות הספורט הישראלי, כזה שהיה יכול להיות היו“ר שלנו כבר לפני שלושה עשורים אם לא טעויות (בדיעבד) של הנהלת בית“ר דאז,  ספג לא מעט ביקורת על ההחתמה שלו, בשיא עידן גיידמאק בבית“ר ירושלים. אמרו שהוא חוסך, שהוא לא באמת רוצה להיאבק בבית“ר העשירה. אז אמרו.

שחר התעלם מכל המלעיזים, שראו באלישע לוי מאמן קטן מבית-שאן שמסוגל להתקדם מקסימום עד סכנין, וקיבל בתמורה שתי אליפויות ברצף (שוב, כנראה - שום דבר עוד לא סגור), הופעה בליגת האלופות ותקווה לדאבל השנה. אנחנו, לעומת זאת, שנה וחצי אחרי ההכנות לקרב מול ויסלה קראקוב והתקוות להופעה בצ‘מפיונס ליג, תקועים עם יצחק שום, לא מצליחים להשיג ניצחון כבר יותר מחודש, סובלים גם בנצחונות המעטים ורק מקווים שהעונה הזאת תיגמר כבר. יענקל‘ה צוחק אחרון.

מכבי חיפה נתנה אתמול במחצית השנייה תצוגה קרובה לשלמות. תצוגה שהזכירה לי את המחצית הראשונה הגדולה שבית“ר נתנה בקרית-אליעזר ב-3:0 ב-2007, עם שני השערים הגדולים של טוטו תמוז. אז זה היה משחק העברת הכתר. נראה שביום ראשון בטדי זה היה, באיחור של שנה, העברת כתר מאוחרת - כזו שלא התבצעה בעונה שעברה, כי לבית“ר עוד היה מאמן רציני, ראובן עטר (שאמנם לקח לו זמן ללמוד את בית“ר, אבל הוא למד אותה, בנה אותה ובסופו של דבר אף ניצח את חיפה, האלופה, בגמר הגביע). ביום ראשון חיפה נקמה בנו על אותו 3:0, ולנו נותר רק לעמוד ביציע, לראות את בוקולי חוגג את השלישי, לתפוס את הראש ולהרגיש את הרטיבות בעיניים. לפחות לאלה מאיתנו שזה עוד עשה משהו אחרי השנה שאנחנו עוברים.

המשך שבוע טוב,
יובל