קודם כל - מה שלומך, אחי?

אני יודע שהשאלה הזאת בפתיח נשמעת טריוויאלית, אבל היא לא. אני קורא לך ”אחי“, פשוט כי אתה אח. אחי ליציע, אחי לאהדה לבית“ר. אני בטוח שגם לך, כמוני, כואב כשלקבוצה כואב (לפעמים עד דמעות, כמו אתמול בלילה) ושמח כשלקבוצה שמח. גם כשיש בינינו חילוקי דעות, אין לי ספק בכך שהאהבה שלך לבית“ר אמיתית וכנה. בכל אופן, איננו יריבים. אין כאן ”חלק טוב“ ו“חלק רע“, או ”אוהדים אמיתיים“ וכאלה שאינם. כולנו - מזרחי, מערבי, כאלה שיושבים בבית או כאלה שגרים בחו“ל - אוהבים, כולנו נאמנים, כולנו רוצים שבית“ר תצליח ולכולנו חשוב שהיא תחזור להיות פקטור בכדורגל הישראלי, שהיא תחזור להיות האימפריה שהיתה (ועודנה).

אני כותב לך את המכתב הזה כי המצב של הקבוצה מדאיג אותי. ועם כל הכבוד וההתחשבות בבעיות המקצועיות (ויש לא מעט, לצערנו), קבוצת כדורגל מעולם לא היתה רק אוסף של כדורגלנים. היא ישות שללא הנהלה בעלת שיעור קומה וקהל אוהב ותומך, מתקשה לתפקד. כל הדוגמאות בארץ ובעולם מראות זאת. ואני חושב שבשנים האחרונות, והחרם שלכם כיום הוא הדוגמא הטובה ביותר לכך, התמקדתם יותר מדי בשלילי ופחות בתמיכה נטו בקבוצה. ולצערי, גם אם עשיתם המון טוב בדרך, הדרך שלכם בעייתית ולא מועילה לקבוצה שכל כך צריכה אותנו.

אין שום עוררין על כך שהתרומה שלכם לבית“ר היא אדירה. אתם ארגון עם הרבה מאוד כוח, שעזר בתחום העידוד בצורה מעוררת כבוד. התצוגות הוסיפו צבע ליציע, ברמה שאף אחד אחר לא עשה; וכשידענו לעמוד מאחורי הקבוצה, הוכחנו לא פעם שאנחנו הקהל הכי טוב בארץ. ולכם יש חלק גדול בכך. דווקא בגלל זה, אני חושב שחייבים לשנות כיוון.

אני מודה שבשנתיים האחרונות נבצר ממני ללכת למשחקים. בעיקר מסיבות תחבורתיות וסיבות של מרחק. אבל כשהייתי הולך, אחד הדברים שהיה קשה לי זאת האווירה השלילית בקהל. אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה של לקלל את השחקנים שלנו; את זה שכל רבע שעה לא טובה גוררת מיד שריקות בוז ועצבים; שכל הפסד או שניים גוררים קללות לעבר המאמן והשחקנים; שכל שלושה או ארבעה הפסדים (דבר לגיטימי בכדורגל) הם רעידת אדמה ואסון קולוסלי, שמחייבת לשחרר את כל השחקנים/לפטר את המאמן מיידית/לעלות שבוע הבא עם הנוער/לקנוס את השחקנים בחמש משכורות. זאת מנטליות רעה. היא לא שייכת רק לכם, אבל אתם בהחלט יכולים להוביל כיוון אחר. לתמוך בקבוצה, להפסיק עם המנהג של קללות כלפי השחקנים שלנו, לנהוג ביותר אחריות בסיטואציות קשות - כי בהן, הכי צריך את הקהל.

או המחאה שלכם נגד קורנפיין. אני יודע שיש ביניכם לבינו חילוקי דעות. אבל האם באמת נראה לך שזה הדבר הכי דחוף כרגע? שכאשר בית“ר נאבקה לפתוח את העונה, חיפשה משקיעים בנרות, אספה - כמעט מילולית - שקל אחרי שקל כדי שהקבוצה תעבור, כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לייצר מלחמות בינינו? זה לריב עוד יותר בתוך הקהל? זה ללכת נגד ההנהלה, שגם אם יש לכם ויכוח טקטי איתה, אסטרטגית אתם יודעים שהיא עושה את הדבר הנכון? אף אחד לא אוהב שמרחיקים חברים שלו, אבל האם זה מצדיק להפוך את טדי לבית קברות? (עא“פ שזה לא ממש עבד לכם, אחרי הכל…) האם אלה אינם דברים שאפשר לפתור בלי חרם אוהדים? להשאיר אותם מחוץ לאיצטדיון? האם לא היה עוזר לכם יותר, אם אתמול הייתם מעודדים כל המשחק?

למען השם, מדובר באיציק קורנפיין. בסמל הכי גדול שלנו בעשור האחרון. כשסמלים מפלסטיק כמו אבוקסיס התפרקו ונעלמו בשנייה שבה הכסף נעלם, הוא נשאר. עומד יציב בשער של בית“ר - על המגרש ומחוצה לו. אתם באמת חושבים שלנגד עיניו עומד משהו אחר, לבד מהעתיד של בית“ר? איזה אינטרס זר כבר יש לו? איזה מן בנאדם ילך לכדורגל מתוך אינטרס אישי? אתם לא חושבים שלקורנפיין היו חיים הרבה יותר נוחים בלי הפול טיים ג‘וב של להיות יו“ר ומנכ“ל, בקבוצה ששום דבר בה לא בטוח?

או הגזענות. חשבת פעם במה היא מועילה לנו, בדיוק? אני יודע שבית“ר היא קבוצה בעלת אידיאולוגיה ימנית. אני יודע שבית“ר היא תנועת החרות היא הליכוד, הכל נכון. אף אחד לא מצפה מכם להיות פעילים במרצ. דעתכם על הסכסוך ברורה, והיא מכובדת. אבל שום דעה, שום עמדה פוליטית, לא מאפשרת לאדם לתקוף אדם אחר על רקע הדת שלו. לא מאפשרת לשיר חלק מהשירים שהקהל שר. לא מאפשרת את האירועים שהתרחשו בקהל שלנו בשנים האחרונות. וגם אם לא הייתם אחראים על האירועים הללו, גם אם לא עודדתם את השירים האלה, בטוח שארגון עם כוח כמו שלכם יכול לשנות כיוון. כי אפילו אתמול, כשכבר חזרתם לעודד אחרי המחאה השקטה בדקות הראשונות, השיר שאיתו חזרתם היה שיר נגד סלים טועמה. ככה דוחפים את הקבוצה? ככה אמורים לגרום לקבוצה לשחק טוב יותר? בשיר שנאה נגד שחקן אחר? מה כבר קרה ל“יאללה יאללה יא ביתר“?

אחי, אתה יודע כמוני שבגין לא שנא ערבים סתם. שז‘בוטינסקי בחיים לא היה חותם על שיר כמו ”מוחמד מת“. שבית“ר מעולם לא היתה תנועה גזענית. שגם אם היתה לה עמדה חד משמעית על הסכסוך, היא תמיד היתה בעד שילוב ערבים בחברה הישראלית, ובכל מקרה היתה נגד כל גילוי של גזענות. זה שאתה ימני לא אומר שאתה גזען.

הגזענות הזאת פוגעת בנו. היא משרתת את חורשי רעתנו - אלה שחלום חייהם הוא לראות את בית“ר נעלמת מהנוף, מתפוגגת, מתרסקת. היא מרחיקה אנשי עסקים מהקבוצה. היא מייצרת תדמית שלילית למועדון, וגורמת לכך שאם פעם היינו הקבוצה השנייה של הרבה מאוד אוהדים בארץ, הפכנו לאחת הקבוצות השנואות בישראל. וזה לא עניין של מה בכך. זה חשוב.

ואני יודע שהם צבועים, אחי. שהם שרים על הנאצים והשואה. שהתקשורת שונאת אותנו. וגם אני שונא אותם, לא פחות ממך. אבל אני גם יודע שהניצחון הכי גדול שלנו יהיה אם נחזור להפוך את טדי למבצר, אם הקהל של בית“ר יהיה מאוחד ונותן את כל הכוח שלו לקבוצה על הדשא, לאורי ולאיציק. אתה יודע כמוני שאז, שום כוח בעולם לא יעצור אותנו.

אני רוצה להציע לכם דרך אחרת. להפסיק עם הגזענות והשנאה, להפסיק עם ההליכה נגד אוהדים שלנו, נגד שחקנים שלנו, נגד מאמנים. לשנות כיוון לאהבה נטו. לקחת את האנרגיות האדירות שיש לנו כאוהדים, כקהל, לכיוון החיובי. שבמשחק הבית הבא כל טדי (מזרחי, מערבי, צפוני) יעודד כמו משוגעים. שנביא את מה שידענו להביא בעבר. שטדי יחזור להיות מבצר, שכל הליגה מפחדת ממנו. שנחזור להיות אימפריה בא‘ רבתי.

לא היה צריך את המשחק אתמול כדי להבין שהמצב של בית“ר קשה. שאנחנו נכנסים לתקופה בעייתית, כנראה לעונה קשה הרבה יותר ממה שחשבנו. יש המון כישרון בקבוצה הזאת, אבל עדיין אין חיבור. והדברים האלה ייקחו זמן. ודווקא כאן הקהל צריך להכנס. לעמוד מאחורי הקבוצה. לתמוך בה גם בשעות קשות כמו עכשיו. בעיקר להתאחד סביב הקבוצה.

כי בפעם הראשונה אחרי הרבה זמן, הקבוצה שלנו חזרה לשורשים. מהשוער וההגנה, דרך הקישור וההתקפה, עומדת לפנינו קבוצה ירושלמית כמעט לחלוטין. המאמן הוא הסמל הכי גדול של בית“ר אי פעם, היו“ר - אדם שרק בית“ר עומדת לנגד עיניו. הגיע הזמן שגם אנחנו כאוהדים, נבין את גודל השעה. נשים את המחלוקות בצד, ואת בית“ר במרכז.

כי זה הדבר הכי חשוב כרגע.

המכתב הזה נכתב לאוהד מ“לה פמיליה“, אבל הוא מוקדש לכולנו. לכל אוהד של בית“ר. כי הדרך ליציאה מהמשבר, לעתיד טוב יותר, לקבוצה אמיתית יותר ובית“רית יותר, עוברת דרך היציעים.

בתקווה לימים טובים יותר,

יאללה בית“ר!

בית“ר ירושלים - מכבי תל-אביב 1:0

לא הייתי מסוגל לכתוב אתמול אחרי המשחק. גם אבישי לא היה מסוגל. ככה נותר האתר עם הכותרת הכואבת הקודמת, זו של התבוסה בנתניה. אם הייתי כותב אתמול, הייתי כותב על קבוצה שהיא מועמדת ודאית לירידה, חלשה להחריד, שאין לה שום תקנה בעונה הנוכחית. 17 שעות אחרי, אני יכול לכתוב דברים מעט שונים.

נכון, בית“ר הייתה אתמול חלשה. אפילו חלשה מאוד. אבל, יש גם אבל. לבית“ר היו נסיבות מקלות, ויש עדיין מקום לתקווה.
בית“ר אמנם נשארה אתמול עם 0 נק‘ מ-6, מאזן שערים מחריד ומקום לפני אחרון רק בגלל הפחתת הנקודות של הפועל רמת-גן. אבל אם נתעלם מההפסד הקודם בנתניה, לו לא היה שום תירוץ, אתמול פגשה בית“ר קבוצה עם תקציב הגדול פי שלושה וחצי משלה. נכון, עם מספר פצועים - אבל גם לבית“ר יש פצועים, וזה עם תקציב נמוך בהרבה.

אילולא היציאה של אביתר ברוכיאן, שהעבירה את עידן טל שוב לעמדת המגן - בה הוא לא מסוגל לתפקד - בית“ר לא הייתה מפסידה את המשחק. אמנם עדיין היינו מדברים על הבעיות בהתקפה, אבל הייתה לנו נקודה מול הגלאקטיקוס המחודשים של מכבי. גם הם היו חלשים ולא הזכירו למה התקציב שלהם גדול כל כך, אבל מי כמונו מכיר את התופעה של קבוצה בעלת תקציב עצום ושאיפות בשמיים, שמנצחת גם משחקים משעממים שכאלה?

ההפסד אתמול הוא לגיטימי, כמעט צפוי ואפשר לקבל אותו העונה. אסור להישאר בתחתית, בית“ר חייבת להשתפר ולדבר בחלק העליון של הטבלה - אבל אין ספק שזה יקרה אחרי שאלבארס וריקן יחזרו. ההגנה וההתקפה יתחזקו. ריקן ישפר בעיקר את הצד ההתקפי, אלבארז גם את החלק ההגנתי וגם את החלק ההתקפי - ובית“ר כולה תיראה שונה.
עם חיזוק נוסף בהתקפה, בית“ר לא תישאר בתחתית לאורך זמן.

בחזית הקהל
עברתי אתמול, לראשונה אחרי הרבה מאוד שנים, ליציע המערבי. לא היה קל לקנות מנוי לצד ”השקט“ של היציעים, אבל הרגשתי שאין ברירה. המאבק נגד קורנפיין מצד לה-פמיליה, שעלה מדרגה (ועוד כמה מדרגות) במהלך הקיץ, שכנע אותי שאני צריך להיות במקום אחר. אין לי מה לחפש עימותים מקרוב.

ודווקא מהמערבי, ראיתי את ההבדל. לאו דווקא ביציע שלי, בו כולם - ללא יוצא מן הכלל - עודדו את איציק קורנפיין והביעו בו תמיכה בלתי מסוייגת (כולל שלט התמיכה היפה ”קורנפיין - שומר שערי ירושלים“, שאני מכיר את האוהדת שהכינה אותו), אלא גם ביציע המזרחי. אני לא מדבר על המכות המכוערות שהחלו שם, לא יודע על ידי מי, על רקע הויכוחים הללו - אבל היה יפה לראות שגם ביציע המזרחי הרוב המוחלט עודד את איציק קורנפיין.

אם זה גם ככה מה שהרוב המוחלט של הקהל, ביציעים ובכורסאות כאחד, חושב על הנושא - טוב לראות שאף אחד לא מפחד להביע את דעתו בסוגיה הזו.

כי יותר מהמשחק אתמול, שהוא רק עוד פסיק בהיסטוריה הארוכה של בית“ר, התמיכה בקורנפיין כרגע היא חשובה בהרבה. גם אם זה כואב לחלק קטן בקהל, ולמרבית כתבי ”וואלה! ספורט“.

יאללה בית“ר!
יובל

מכבי נתניה - בית“ר ירושלים 1:4

אז ככה מתחיל לו עידן אורי מלמיליאן והרוח הירושלמית המחודשת בבית“ר. לא רוצה לשפוט אחרי מחזור אחד, כבר היו עונות שהתחילו גרוע והמשיכו הרבה יותר טוב, וחוץ מזה אפילו פ.צ. עג‘מי הפסידו היום ונראו רע מאוד. אבל בכל זאת, זה לא היה הפסד מקרי. זאת הייתה תוצאה שעשתה עימנו חסד, כי 6:1 לנתנייתים היה משקף אפילו יותר.
זה התחיל נחמד. 30 דקות ראשונות של משחק שוטף משני הצדדים, אבירם מלהטט כמו בימיו הגדולים, אריאל הרוש מפגין ביטחון בשער, גרשון עומד על הרגליים ועוצר כמו שצריך את הנסיונות לחדירה מהמרכז, ובדקה ה-25 אבירם מבשל לעמית, במסגרת מה שנראה כשני-שליש משלישיית שוקולד-מנטה-מסטיק של העונה בה אימן זה עם התלתלים. איפה הוא היום?

ואז, אחרי חצי שעה, הכל מתהפך. כדור גדול שנשלח למרכז הגנת בית“ר מוצא את אחמד סבע לא מכוסה, והחלוץ המצויין עושה 1:1. כמה דקות לאחר מכן. עוד חור בהגנה, זה כבר 2:1 לנתניה. המחצית השניה כבר הייתה סיוט מתמשך - חוץ מכמה דקות טובות בהנהגת עידן טל במרכז השדה, ונסיונות נחמדים של טוטו בהתקפה (האמת, לא רע), בית“ר נראתה כקבוצה ללא מאמן.

המובן מאליו - לבית“ר אין הגנה. לא צריך שמישהו יכתוב את זה, לא כאן ולא בשום טור פרשנות אחר שתקראו הערב או מחר. הרבה בגלל שכריסטיאן אלבארז לא שיחק והפך את שתי עמדות המגנים הבעייתיות גם כך לבעיתיות הרבה יותר, אבל נראה שגם כשהוא יחזור במהרה בימינו (ומכאן נשלחת לו ברכת החלמה מהירה) הבעיות בהגנה יישארו.

אריאל הרוש לא אשם, מלבד אולי קצת בשער הרביעי של דלה ימפולסקי.
שמעון גרשון ותומר בן-יוסף מתחרים ביניהם הערב על תואר השחקן הגרוע של המחזור, כאשר ליאור ראובן יכול גם כן לתת מאבק. אלי דסה לא השפיע יותר מדי אחרי כניסתו.
עידן טל היה חלק בהגנה, ולמשך כמה דקות אחרי שעבר למרכז השדה היה נראה שיש לבית“ר מנהיג - אבל זה נגמר אחרי השלישי של נתניה. דאריו פרננדז נסגר מצויין על ידי היהלומים של נתניה. קובי מויאל היה בינוני, אבירם ברוכיאן היה טוב במחצית הראשונה ונעלם בשניה.
סרג‘ איילי היה חלש להחריד, עמית בן שושן למרות הגול היה חלש, מלבד שני מהלכים טובים נוספים. טוטו תמוז היה סוג של נקודת האור בתוך כל החושך הכללי של המחצית השנייה, אבל גם הוא לא יכול לעשות כלום לבד.

עכשיו, אם יש עוד כמה גרושים בקופה, מה שחייב להיעשות הוא החתמה בהקדם האפשרי של רביד גזל ומשה מישאלוב. אני לא יודע מה הסטאטוס של כל אחד מהם ועד כמה זה אפשרי, אבל עכשיו אנחנו שמים לב לשתי הטעויות המרכזיות של הקיץ. ההגנה חייבת חיזוק מיידי, או שבעוד תשעה ימים נגד מכבי תל-אביב זה יראה רע. רע מאוד.

מקום קטן לתקווה - עד הדקה ה-30, כאמור, בית“ר נראתה לא רע בכלל. לא כמו קבוצה לאליפות, אבל בהחלט כמו קבוצה לפלייאוף העליון. לאחר מכן הגיעה התפרקות מוחלטת שגרמה לבית“ר להיראות כמו שילוב בין סגל השחקנים של הפועל קטמון לרמת המחוייבות של הפועל מבשרת-ציון. אם זה באמת עניין מנטאלי, זה משהו שאפשר לטפל בו, איכשהו, ולהימנע מפאדיחה שתיזכר לדורות נגד מכבי תל-אביב. אם לא, יהיה קשה מאוד לקוות למשהו אחר.

בכל זאת,
משמח לראות את האיש שהביא לנו גביע במו ידיו, למרות כמה שביקרנו אותו בעונת 2008/2009, חוזר לבית שלו כמאמן ושוב מתחיל בהוצאת המים מהסלע. אף אחד לא חשב שנתניה מסוגלת לעשות משהו העונה. לפני שבועיים חבר אמר לי שהוא שמח שאנחנו פותחים נגד נתניה כי זאת הקבוצה החלשה בליגה, וככה לפחות נפתח עם ניצחון. ובכל זאת, אנחנו יוצאים לא רק עם הפסד אלא עם השפלה. 4:1. כל הכבוד לך, ראובן עטר. אוהבים אותך תמיד.

שבוע טוב,
יובל

מ.ס. אשדוד - בית“ר ירושלים 2:2

נטיית הלב הברורה שלנו - כצופים, כאוהדי כדורגל, בוודאי כאוהדי בית“ר - היא להתאכזב. בסה“כ מדובר בעוד משחק ללא ניצחון מאז תחילתו של עידן אורי, במשחק שבו יריבתנו שיחקה בעשרה שחקנים מהדקה ה-40. זה היה משחק שבו הוכחה אזלת יד התקפית ממדרגה ראשונה. במהלך המשחק שיתפנו - און אנד אוף - את כל הארסנל ההתקפי שלנו - חמישה חלוצים: איילי, עזריאל, בן-שושן, תמוז ומשעלי. תוסיפו לזה את אבירם ברוכיאן ששיחק מחצית שלמה, ועידן טל ששיחק כמעט רק התקפה במשך תשעים דקות. השורה התחתונה היא שהבקענו שני שערים - אחד הודות ליכולת אישית נהדרת של עזריאל, אבל לא ממש מהלך מתוכנן; והשני בעיקר הודות לאל שבמרומים ולעידן טל. מאיילי ובן-שושן, שפתחו ושיחקו את רוב המשחק, לא ראינו דבר וחצי דבר. גם מטוטו תמוז, עד השער הדי ממוזל, לא ראינו יותר מדי(למרות שלו יש נסיבות מקלות - תמוז שיחק את משחק הכדורגל הראשון שלו נגד הפועל כפ“ס, במשחק האימון. ואחרי הכל, הוא הבקיע גם שם וגם הערב). אין ספק שגם בעובדה שלא הפסדנו יש חשיבות, אבל הנפש רעבה לניצחון - וגם היום, בתנאים כמעט אידיאליים, הוא פשוט לא הגיע. אני לא יודע אם הפיתרון הוא בהכרח עוד חלוץ, אבל אין ספק שלאור המצב ההתקפי - דחייה של שבועיים במועד פתיחת הליגה לא היתה מזיקה לנו.

ובכל זאת, היו גם מספר נקודות אור: חן עזריאל הבקיע שער יפהפה, והראה שוב מה הוא יודע; מתן בראשי שיחק לא רע (ואף הציל שער בטוח מרחמים צ‘קול לקראת הסיום); כריסטיאן אלברז ואבירם ברוכיאן - שניהם, כל אחד מסיבותיו, אחרי תקופת היעדרות ארוכה ממדיה של בית“ר - חוזרים להפגין ניצוצות של יכולתם הרגילה; אריאל הרוש שוב נתן משחק טוב והציל גול או שניים, וגם עידן טל הראה לחימה מעוררת כבוד, ובישול יפה של שער השוויון.

אבל עזבו רגע את המשחק. הוא יתנדף מחר בבוקר. אחרי שלושה מחזורים, ולמרות דרבי תל-אביבי מבדר אמש, הגיע הזמן להגיד - בקול רם וברור:

די כבר עם גביע הטוטו הזה! מדובר, רשמית, במפעל הכדורגל הכי מיותר עלי אדמות (אפילו האינטרטוטו כבר מת). מפעל שיש ערך רק לשלושת מחזוריו הראשונים, שגם משודרים בטלוויזיה ומושכים קצת קהל, אבל המשכו - כולל ”מעמד חצי הגמר“ באיצטדיון רמת גן - משוחק בשעות הזויות, עם קבוצות בהרכב שלישי ורביעי ומול יציעים ריקים; ובכלל, אתם זוכרים מי זכה בגביע הטוטו לפני שנתיים? האם תזכרו בעוד חמש שנים מי יזכה בעוד שנתיים? או השנה? מישהו מכם היה טורח לראות את משחק גמר גביע הטוטו, אם קבוצתנו הנשגבת לא היתה משחקת שם?

”אז איך נעשה כסף?“, יאמרו לי פרנסי הטוטו. ובכן, הבט (פראזה שלמדתי מחבר שלי, דרור): הגיע הזמן לייסד את ”גביע הליגה הישראלית“. שמונה הראשונות מעונת המשחקים החולפת משחקות נוק אאוט של רבע גמר (משך זמן רצוי: שלושה שבועות, בהתאם להשתתפותן של קבוצות ישראליות במפעלים אירופיים. אם אין - המפעל מקוצר לשבועיים, במתכונת שבת-רביעי-שבת). חצי גמר באיצטדיון ר“ג. מחיר כרטיס ממוצע: 20 ש“ח, 50 ש“ח ליציעים הטובים ממש. כניסה חינם לנשים וילדים מתחת לגיל 10. קרנבל של כדורגל, משפחות ביציעים, משחקים מהנים ופתוחים, ואפילו גמר שיספק Event ראוי, רגע לפני שמתחילה עוד עונה של ליגת העל. עדיפים 50 אלף צופים באיצטדיון רמת-גן במחירים נמוכים, מאשר את חצי גמר הגביע הטוטו שמביא בקושי חמשת אלפים איש (וכן אני מניח שיש קבוצה גדולה בעסק, אם אין - אפילו הכמות הזו לא תגיע). יותר חסכוני, פחות מכביד על הקבוצות בהמשך הדרך, יותר טוב לכדורגל הישראלי - ובעיקר למימד השיווקי שלו. בוודאי יותר טוב מהמפעל שעינינו חוזות בו היום.

ועוד מילה לאחד, שלמה שרף:

תגיד, אתה אמיתי?

לפעמים נדמה לי שאתה פשוט צוחק עלינו. שאתה סאטיריקן מעולה, בתחפושת של מאמן לאומי לשעבר. שאתה בא ללעוג לדרך שבה תקשורת הספורט הישראלית מסקרת כדורגל. אחרת קשה לי להסביר איך אתה, עם הרקורד שלך, טוען לפני המשחק הערב ש”אלברז לא יותר טוב מבונדר וקנדה“. (אמיתי לגמרי, כמו שאומרים בערוץ ”ביפ“) אחרת באמת שאין לי דרך להבין את זה שאתה אומר בדקה ה-20 שסטפן קינג מאשדוד מוצא חן בעיניך כי הוא ”בנוי מצוין“, ובדקה ה-40 - לאחר שהוא מורחק עקב שתי עבירות פראיות - אומר שהוא ”חסר אחריות“ ו“שיש איתו בעיה“. איך גם כשאתה ויונתן כהן משוחחים על הנוער הנפלא של אשדוד, אתה דוחף את הטענות שלך למכבי ת“א (של נמני, החבר של גרנט הגונב דעת) ואחר כך מיתמם ש“לא דיברתי על מכבי“. באמת יש הרבה קבוצות ששפכו בקיץ 100 מיליון שקל. ושוב לא חייבים חמישה זרים, ו“חייבים לתת לילדים שלנו לשחק“ (כאילו שאיזושהי קבוצה בארץ לא עושה את זה - לעזאזל, בבית“ר ירושלים שיחקו היום 8 שחקנים מקומיים). איך את חמש הדקות האחרונות של המשחק הקדשת להלצות על משקלו של טוטו תמוז - כאילו שאתה וחברך שומי לא הייתם מלאים, בלשון המעטה, בעודכם שחקנים. וכל זה רגע לפני שהבקיע שער שוויון, וגרם לך לגמגם משהו בנוסח ”עידן טל… בבללבלבלבל… היה נבדל… בלבלבלבללבבל… גם אם אחותי על הקו… בלבלבלבלבל…“

שלמה, עזוב. באמת. חזור ל-Day Job שלך בתור הסייד קיק של הקוף ורסקה. אתה הרבה יותר מבדר שם. תן לנו לראות משחק בשקט.

יאללה בית“ר!

ועוד מחשבות על עונת 2010/11 המתקרבת.

לשרוד. אם כן, שוב, שרדנו. יצאנו מן המיצר. איש עסקים מדרום אפריקה (אני בטוח שיש כאן איזה משל על ישראל ובית“ר, אני רק עוד לא בטוח מהו) תרם חצי מיליון דולר, בית“ר עברה בבקרה התקציבית ויכולה לפתוח את העונה כמו שצריך. מגיעות ברכות לניר ברקת, ראש עיר חילוני שמתגאה בגיוס אנשי עסקים לבית“ר (נשמע מוכר?) - כמובן גם לאיציק קורנפיין, שנדמה לי שכל סופרלטיב אפשרי עליו כבר נכתב כאן, ובוודאי שלתורם עצמו - שלא מוכן להחשף, בניגוד גמור להיסטוריה של המועדון שמחייבת שהבעלים יהיה רודף פרסום, חובב תקשורת ו/או מאיר פניג‘ל. וזה מרענן, תודו.

ובכן, שרדנו, אבל בכל זאת: אסור שזה ירפה את ידינו. אסור שנמשיך לשקוע באופטימיות מזויפת (כמו בעונה שעברה), שהנה ניצלנו ומעכשיו הכל יהיה בסדר. במילים אחרות, עמותת האוהדים חייבת להמשיך את פעילותה. היוזמה הזו חייבת להמשיך לרקום עור וגידים, כי היא מה שתישאר גם בעונה הבאה וגם אחריה. תהליך הבראת הקבוצה, ובתוכו שילוב השחקנים הצעירים, חייב להמשך. נכון שיש עוד אוויר לנשימה, אבל אסור שנתמכר לזה. אסור שהכסף, שוב, יעוור את עינינו.

ואחרי הכל, נותרה רק שאלה אחת: מי זה האיש הזה? אני, אגב, משוכנע שמדובר בסיריל קרן…

 תמוז. טוטו תמוז שחקן מוכשר. מאוד מוכשר. יש לו רגליים של פעם בדור, בעיטה אדירה וכוח מתפרץ שאין להרבה שחקנים בליגה שלנו. אין ספק שבמידה ויישאר, הוא תוספת כוח משמעותית לבית“ר 2011. ובכל זאת, האמונה שלי בכך שדברים שלא צריכים לקרות, פשוט לא צריכים לקרות, מחייבת אותי לומר: חייבים לשחרר את תמוז. לעשות כל מאמץ כדי להיפרד ממנו. השילוב בין העובדה שהוא פספס הזדמנות לשחק באירופה, לבין מערכת יחסים לא ברורה בינו לבין הקהל, עלול לפגוע במרקם החברתי שנוצר בלעדיו. תמוז לא היה במחנה האימונים. הוא לא שיחק את שני משחקי גביע הטוטו הראשונים, ושותף בפעם הראשונה רק במשחק האימון בכפ“ס. קבוצה היא תלכיד חברתי שגדול מסכום חלקיו, ותמוז נכנס אל תוך התלכיד הזה די בהפתעה - לאחר שכבר היה עם רגל וחצי בקבוצות אחרות, בין אם המדובר במכבי חיפה או בבירסחוט. לא אצטער אם יישאר, בוודאי אם יקריב מעצמו ויקצץ עוד מחוזהו על מנת לשחק בבית“ר, אבל יש לי תחושה שזה לא ייגמר טוב. לא יודע למה. ולכן, עדיף בלעדיו מאשר איתו, על אף יכולותיו המקצועיות - שעליהן אף אחד לא יכול לערער.

 חשיבות הניצחון. התמונה של פתיחת העונה חייבת להיות מושלמת בשבת באשדוד. פתיחת העונה נגד אשקלון וב“ש (בעיקר במשחק האחרון) היתה מטרידה. העובדה שנכנסנו לפיגור 3:1 במשחק האימון נגד כפר סבא מטרידה עוד יותר. כדי שנוכל להתקדם לקראת הליגה, בה נצטרך כבר במחזור ה-2 לפגוש את הפרויקט המגלומני של מכבי ת“א (וואו, כמה פעמים שמענו את המשפט הזה בעבר…), חייבים לנצח באשדוד. ניצחון שם ייתן שקט, ייתן ביטחון עצמי, יחבר את כל העסק וגם את הקהל. ניצחון שם, ואפשר להתכונן בראש שקט למאבקים הקשים שעוד צפויים לנו בליגה. כנראה שנעלה בסגל מלא, ואם כן - יאללה לנצח. חשוב.

אמונה. מן תחושה מוזרה לאוהד בית“ר אופפת אותי בזמן האחרון: אופטימיות. הנה, אחרי כל הסערה שעברנו, יש בסה“כ קבוצה חמודה ביותר על הדשא. בשער אריאל הרוש היציב, צמד הבלמים הוא שמעון גרשון - בתקווה, יחד עם משה מישאלוף (לעשות כל מאמץ כדי להשאיר אותו), אבל גם עם תומר בן-יוסף. בעמדת המגן הימני כריסטיאן אלברז (כשקוזוקין מחליף אותו כשבע“ה יחלים), בעמדת המגן השמאלי אבי ריקן. בקישור האחורי - עידן טל, דאריו פרננדז (עוד אחד שחייבים לעשות כל מאמץ להשאיר), קובי מויאל ודן איינבינדר (שבינתיים מפתיע אפילו אותי בכושר ההתאקלמות שלו), כשקדימה משחקים אבירם ברוכיאן וסטיבן כהן (שחקן שאני אישית מאוד נרגש לראות בצהוב שחור). כשזה נגמר בשני חלוצים מתוך עמית בן-שושן, סרג‘ איילי - שעוד יפתיע את כולם - חן עזריאל ואולי גם טוטו תמוז - יש בסך הכל קבוצה בכלל לא רעה. קבוצה שמסוגלת לתת פייט ראוי לכל קבוצה בארץ, כולל הגדולות - בוודאי במקדש ע“ש טדי קולק.

בקיצור, הנה לכם אוהד בית“ר אופטימי מתמיד. היש משהו יותר מוזר מזה?

 ”…אמונה,
אחת קטנה שנשארה לי,
והיא צועקת ומכה בי,
שהחורף יזכור שזמנו לעבור.
אמונה,
שהשמיים לא ייפלו לי,
שהאמת שבי תלחש לי,
שהחושך ילך,
שהאור ימלא את הכל…“

יאללה בית“ר!

בית“ר ירושלים - הפועל באר-שבע 0:0

ערב שקט, משעמם, עם טיפה ריגושים בתחילתו ובלי שום ריגוש בהמשכו (מלבד עצירת הפנדל של מספר אחד האחד והיחיד, אריאל הרוש) עבר עלינו בטדי.

ההתחלה דווקא הייתה מבטיחה - בניגוד לאתרי האינטרנט שמספרים על פחות מ-3,000 אוהדים, כל מי שהיה ביציע מוכן להישבע על לפחות 5,000. הכרטיסים המודפסים נגמרו, ולמגרש נכנסו באיחור דוד (מירושלים) ושבי (כהן) עם כרטיסים ריקים, כשעל זה של שבי נכתב בעט ”בית“ר באר-שבע“. יחד עם גיל ועם עבדכם הנאמן, הפינה שלנו מעל הספסל של מלמיליאן כללה כמחצית מהמגיבים הקבועים כאן בבלוג.

כשבשעה 20:57 עלה למגרש אורי מלמיליאן, עברה בקהל התרגשות לא קטנה. כולם מחאו כפיים. ואורי? הוא הלך מבוייש לכיוון הספסל, לחץ את היד לדוד גופייה וחברו שנעמדו על הגדר, והמשיך למקום המסתור. לאורי אין מניירות של כוכב. אם זה היה אלי אוחנה, סביר שהוא היה נכנס בליווי מוזיקה, פתיתי קונפטי ולהקת מעודדות/מעודדים (טוב, קצת נסחפתי). אורי הוא ה“ילד טוב ירושלים“ מבין השניים, ותמיד היה כזה. ולמרות המשחק החלש שבא לאחר מכן, היה בזה משהו יפה שנותן תקווה לקראת העונה. לא מבחינה מקצועית, אלא רק מבחינת ההרגשה.

למרות החולשה ההתקפית המחרידה (שנקווה שתיפטר כשאלבארס, סרג‘ איילי, חן עזריאל, סטיבן כהן ואחרים ייכנסו להרכב) אפשר לקחת גם דברים טובים מהמשחק. לא רק את אריאל הרוש הנהדר, אלא גם את השחקנים הצעירים שבסך הכל עמדו לא רע מול קבוצה מבוגרת ומנוסה מהם. באר-שבע לא שלטה במשחק. נכון שזאת לא מטרה שאנחנו יכולים להציב לפנינו לאורך עונה שלמה - תיקו בבית מול קבוצות ברמה של באר-שבע - אבל כרגע, שבוע אחרי תחילת משחקי קדם העונה, זה בסדר. יש עוד שבועיים להשתפר, ולהחתים את מי שצריך.

למה תודה לעידן טל? כי אם לא הוא, טור הבעיטות למסגרת של בית“ר היה נותר על 0. בזכות הפריצה של טל בדקה ה-91, שהסתיימה בבעיטה חזקה אך לא מאיימת לגופו של אוהד כהן, אנחנו יכולים להתנחם בבעיטה אחת, והאפסנאי של באר-שבע ייאלץ לכבס סט בגדים נוסף.

לילה טוב ושבוע טוב מירושלים,
וכמובן - יאללה בית“ר!
יובל

הפועל אשקלון - בית“ר ירושלים 2:2

כן, אני יודע. זה משחק החזרה של אורי מלמיליאן לבית“ר אחרי יותר משני עשורים בשדות זרים. אני יודע, אורי נתן לבית“ר ”קצת“ יותר מדאריו פרננדז. הכל ידוע. אבל בכל זאת - זה משחק גביע הטוטו, הראשון העונה, בהרכב חסר. אין הרבה ציפיות לראות משהו מדהים מהקבוצה, ועל כן מלבד ההתרגשות בעלייתו של אורי למגרש (בדקה 5, רגע לפני הפנדל של עידן טל, עקב שמירת השבת), אין ספק שהחוזר המשמעותי מבחינתי היום היה סופר דאריו.

לא בטוח שמחר הוא עדיין יהיה כאן. יש לא מעט בעיות עם החתימה הרשמית, אבל אין ספק שהוא רוצה להיות כאן. מי שקרא את המקומונים של ירושלים אתמול לא היה יכול לפספס את זה. מי שראה את דאריו עולה למגרש לא היה יכול לפספס את זה. מי שראה את דאריו יורד מהמגרש, רגע אחרי שמנטשאשווילי (אקס יפו) ניסה לבצע בו סיכול ממוקד, ומסמן לאוהדים עם ידו על הלב והסמל של בית“ר - לא היה יכול לפספס את זה.

דאריו לא הבקיע הרבה לפני שתי עונות. ליתר דיוק הוא הבקיע שער אחד, מדהים, במחזור האחרון בקרית-אליעזר. היום הוא הבקיע שער ענק בוולה מ-18 מטר.כך או כך, הבקעת שערים היא לא המומחיות הגדולה שלו.
דאריו הוא פועל שחור, במרכז השדה, ומנהיג אמיתי - גם תוך כדי המשחק וגם באימונים. שחקן שסוחף אחריו את הקבוצה, ומהווה דוגמא ומופת לצעירים ולוותיקים כאחד.

אחרי הקיץ המטורף שעבר עלינו (ולא דנו בו כאן יותר מדי), וההישג המדהים של איציק קורנפיין בעצם העמדת התקציב המכובד בלי הסתמכות על בעלי הון מפוקפקים, דאריו פרננדז (ואיתו כריסטיאן אלבארז הצ‘יליאני) הוא השחקן שיכול לעשות את ההבדל בין עונת דשדוש במרכז הטבלה לבין עונה בשיפולי הצמרת. לא, אני לא מפנטז על אליפות, אבל עונה נחמדה ומקום באירופה זה בהחלט דבר שאפשר להשיג.

קבוצה ירושלמית אמיתית יש לנו, מאמן שלהגיד עליו שהוא בשר מבשרנו תהיה המעטה עבורו יש, יו“ר שאנחנו מזדהים איתו יש - ועכשיו יש גם את דאריו, זה שלפני שנה וחצי אמרנו עליו שבמקרה נולד בארגנטינה, אבל בתוך תוכו הוא ירושלמי אמיתי.

כן, זה בסך הכל 2:2 מול העולה החדשה מאשקלון, אבל יש מספיק נסיבות מקלות.מרבית ההרכב לא היה יכול לשחק.
החום היה בלתי נסבל. זהו משחק ראשון, ובגביע הטוטו. בן-שושן החמיץ שער של מיליון אחוז בדקה ה-88, מול שער חשוף.
לא חסרים הסברים לכך שמשחק פשוט על הנייר לא הסתיים בניצחון. זה גם לא אסון. בסופו של דבר, כשמסתכלים על מכלול הדברים, יש הרבה סיבות לתקווה היום, שלושה שבועות לפני תחילת הליגה.

יובל

 משהו על אהבה, כאב, ובית“ר. לקראת עונת 2010/11

”…היה היתה ילדה יפה

ילדה יפה כמו בשמיים

היה היתה יפהפיה

ושמה היה ירושלים…“

 כמעט בכל שיחה זה קורה לי. אני יושב מול אדם שזה עתה פגש אותי פעם ראשונה. אנחנו מדסקסים ואני מספר על עצמי. מיד, כמו תמיד איתי, השיחה גולשת לכדורגל. אני שואל אותו איזו קבוצה הוא אוהד, ובד“כ מדובר במכבי ת“א (ככה זה כשאתה משרת בקריה ב…אהמ, תל-אביב…). הוא שואל אותי לקבוצתי, אני עונה שזו בית“ר, והוא מיד מתפלא ומתפלץ. איך אתה אוהד בית“ר, שואל אותי עמיתי לשיחה, איך.

 בעיניי אין מתנשאת יותר מהתשובה הזאת. כי הרי בעצם השאלה נעוצה הקביעה שמאפיינת את תפיסת עולמו של עמיתי לשיחה: אוהדי בית“ר הם הרי ברברים, מטומטמים, בבונים. ואתה, אתה בכלל אינטיליגנטי ונחמד ומנומס. הייתי בטוח שאתה בכלל אוהד הפועל, שאתה בצד של ה“נאורים“. מה לך ולהם? לא מתאים לך…

 אז כן. אני אוהד בית“ר ירושלים. כבר לא מעט שנים. אני לא יכול לשים את האצבע על הרגע שבו התחלתי לאהוד אותה. אני אוהב לספר שזה קרה אחרי האליפות של 1997. שראיתי את אלי אוחנה נותן גול בטלוויזיה, נפתחו לי העיניים ומאז אני אוהד. אבל אני קצת עושה לעצמי הנחה עם הקביעה הזאת. באותה תקופה הייתי טרמפיסט, שראה שבית“ר היא הקבוצה הטובה בארץ ולכן נמשך אליה, מתוך רצון ”לעלות על העגלה של המנצחים“. שם לא הייתי באמת אוהד בית“ר. הייתי אחד שמנסה להיות מגניב, להצטייר כמבין, לנצח בויכוחים עם החבר‘ה, שהם בד“כ אוהדי מכבי או מכבי חיפה.

 התחלתי באמת לאהוד את בית“ר בעונת 99/2000. עונה אפורה, משעממת, בלי הרבה רגעי שיא, עם הרבה רגעי שפל, אבל עונה שאליה נכנסתי כאוהד ”ככה ככה“ ויצאתי אוהד 100%. עם כל הסבל, הצלקות הנפשיות והכאבים שמכילות בתוכן המלים ”אוהד ביתר“.

על הדשא התרוצצה אז קבוצה שהורכבה בעיקר משכירי חרב, משאריות של הקבוצה שלקחה שתי אליפויות בסוף שנות התשעים ומשחקני נוער ממש-לא-מוכשרים (תתעודדו, פעם היה הרבה יותר גרוע). ועם כל הגרוע שבעונה הזאת, את הטוב שבה אני לעולם לא אשכח. כמו הניצחון ההוא, בחיפה.

 תמונת מצב קצרה: אבא שלי אוהד מכבי ת“א. שרוף. אחד שבחר במכביזם בעיקר בגלל השנאה למפא“י. (אולי משם, באופן לא מודע, באה גם האהדה לבית“ר…) אחי אוהד מכבי חיפה. לא קשה לנחש את מי הבית העדיף כזוכה בתואר האליפות באותה שנה, כשהקרב הוא בין הירוקים מחיפה לפ.צ. עג‘מי של דרור קשטן. שבוע קודם כל הבית עטף אותי באהבה, כשבית“ר שלי ניצחה 0:2 את עג‘מי בטדי (שאנדור וסביליה, בשער דחיקה שלא אשכח לעולם, היו הכובשים) בסוף המשחק ההוא, ראובן עטר נפרד מבית“ר. הקוסם עם המס‘ 18 על הגב (סביליה לקח את החולצה מס‘ 10) שנתן סיבוב בלתי נשכח עם לא מעט רגעים קסומים של כדורגל (שער ניצחון על הבוץ בנתניה, גול מארבעים מטר על חשבונו של דודו אוואט והפועל חיפה) סיים את דרכו בקבוצה, כדי לחזור הביתה - לספסל של מכבי חיפה. זו היתה ההזדמנות האחרונה של הירוקים לקחת את האליפות.

שבוע לאחר מכן, עירוני ראשל“צ הקטנה מדהימה את כל העולם ואת בלומפילד כשהיא חוזרת משם עם ניצחון 1:2 על עג‘מי. בית“ר נוסעת לחיפה, מתוך ידיעה ברורה שניצחון ירוק פותח מחדש את מאבק האליפות. אבא לוקח את הצד של חיפה, כמובן. גם אחי, מסיבות מובנות. אני נשאר עם בית“ר. אם עשר שנים אחר כך, הרגשות שלי היו מעורבים, אז - כמו שילד בן 13 אמור להיות - הייתי נאיבי, ועם הקבוצה שלי בלי לעשות חשבון. שבית“ר תנצח, ומי שיותר טובה תיקח אליפות. מה אכפת לי.

הבית הרגיש כמו במלחמה. מהר מאוד הפרידו אותי מאחי (היינו אז די בכאסח…). פתאום, בדקה ה-23 פנדל לבית“ר! גיא ממהר לצעוק ”לא היה פנדל!“, ואני צועק ”היה גם היה“. אבוקסיס מבקיע. בדרך חיפה מבקיעה שער שנפסל. במחצית השנייה אבא חזר, ועכשיו זה שניים מול אחד.

חיפה לוחצת ולוחצת, אבל בית“ר נלחמת בגבורה. מתישהו יוסי בניון בעט לקורה ורפי כהן גילגל פנימה. כל היציעים של חיפה בטירוף, אבא וגיא מתחבקים, חיפה משווה - אבל רגע. הם מתחבקים ואני מראה להם את פרצופו הנדהם של אלי כהן. אין שער! הקוון, ששמו היה דוד אמסלם, פסל את השער בטענה לנבדל. אבא וגיא מתעצבנים.

בדקה ה-58 גולן דרעי שלח את ויקטור פאצ‘ה, שכמו סוס עיוור דהר קדימה על האגף הימני. רץ ורץ, ואז עקף את הבלם ותקע את הכדור בפינה הרחוקה של אבי פרץ. 0:2!!!!! ואני, מול כולם, שואג וצורח ומשתולל. לא זוכר מתי הייתי כל כך שמח משער שלא קבע שום דבר, חוץ מכך שפ.צ. עג‘מי כנראה זוכה באליפות. לא אשכח את הסצינה ההיא, אחרי שהמשחק הסתיים. אלי אוחנה, שבאותה תקופה הודח למעשה ע“י הבעלים החדש (ומי שלימים ייחשד לעבירות שוחד בפרשת רשות המסים) קובי בן-גור, עבר תקופה קשה. ואז, בסוף המשחק, הוא התראיין לערוץ הספורט ודדש ממש משך אותו באוזן. אלי עזב והלך אל הקהל שעטף אותו באהבה. אז פ.צ. עג‘מי בסוף זכתה באליפות. אבל אני? אני מצאתי אהבה באותו לילה.

 ומאז אני בית“רי. 100%. גם אם הייתי רוצה להשתנות, כבר לא הייתי יכול. נשאר בבית“ר גם בעונת 2001 השחורה (בה אפילו התחפשתי לאוהד בית“ר בפורים, עם צבעים על הפנים והכל, יום אחרי ההדחה הכואבת מגביע המדינה); גם בעונת 2002 הקשה והמסויטת שסופה בהישרדות מתוקה; גם בשנים הרזות, 2002-3-4-5-, השנים המשעממות עם הכדורגל הדלוח - שרגעים כמו הגעתו של נמני בולטים שם כמו זרקור באפלה; ובכל שנה התאכזבתי יותר, והתאהבתי יותר.

 ”…כמו מהמר, שמפסיד ועדיין חוזר, אני לא מתבייש באהבה שלי…“ (מוניקה סקס)

היה קשה אז להיות אוהד בית“ר, אני זוכר. אם פעם בחרתי בבית“ר כדי לצאת מאגניב, הרי שהפעם לאהוד את בית“ר היתה בושה לא קטנה. בבית הספר, שהפך אז לחטיבת ביניים, כולם השוויצו בקבוצות שלהם. אחד היה אוהד מכבי שחגג באותן שנים גביעים מפוארים, אחר היה אוהד מכבי חיפה שהיתה אז על פסגת העולם, עוד אליפות ועוד אליפות; ורק אבישי הזה, עם הקבוצה הקטנה והמעפנה שלו, שחוטפת רביעיות וחמישיות. ”אבישי!“ מישהו היה תמיד פונה אליי עם אותו מילעיל מעצבן שכל כך שנאתי, ”מה עם ביתר?“. לא אשכח את החיוכים הציניים האלה. אבל עם כל הכאב, כמו חסיד סאטמר שלא מקשיב לעולם ומאמין בצדקת דרכו, הלכתי עד הסוף. בתקווה שיום אחד הגלגל יתהפך. היתר הוא כבר היסטוריה.

אין לי הסבר אמיתי למה אני אוהד בית“ר. לאף אחד אין באמת הסבר רציונלי למה הוא אוהב את הקבוצה שלו. הכנים מודים בכך, הפחדנים עוטפים את זה בכל מיני תירוצים. הבחירה בקבוצת כדורגל היא אף פעם לא באמת רציונלית. היא תמיד מונעת מאיזו הזדהות רגשית לא מובנת, אף פעם לא על פי איזשהו סממן מקצועי.

פעם חבר טוב שאל אותי - איך אני מסוגל לאהוד קבוצה שהקהל שלה שרק בוז לרבין. ולא היה לי באמת מה להגיד. איך אני, שרצח רבין היתה טראומת ילדות בשבילו, יכול לשבת איתם באותו יציע ולשיר את אותם שירים (פחות או יותר…). התשובה כנראה נעוצה בכך שבית“ר בשבילי היא יותר מזה. תמיד הרבה יותר מזה.

בית“ר היא האנדרדוג. הקבוצה שנלחמה מול ממסד מפא“יניקי ירושלמי עוין, שהפועל המקומית היתה הבייבי שלו; הקבוצה של הנדכאים, של החלשים, שבעזרת הכדורגל הצליחו לקדם את עצמם למרכז הבמה של ההוויה הישראלית; קבוצה שמביאה את כל היופי והקסם שיש בעממיות; לא מתנשאת, לא משחקת אותה, לא שחצנית או יהירה, בלי תמיכה של הממסד - ועדיין, אחת מארבע הגדולות של הכדורגל הישראלי; מחויבת לכדורגל יפה, נאמנה תמיד למורשת ולגיבורים שלה, ייצרית וסוערת ורגשנית - כן, לפעמים גם עצבנית. בקיצור - קבוצה ישראלית אמיתית.

אם יש רגע אחד שאני זוכר מהמשחק הטראגי ההוא נגד קופנהאגן לטובה, הוא שניות הסיום של ההארכה. בית“ר הודחה מליגת האלופות אחרי ששלטה ללא עוררין, ולא הפסיקה להחמיץ. הדנים ניצלו מצב אחד, וטעות אחת של קאלה, כדי להמשיך הלאה. אבל במקום שריקות בוז או קללות, שמעתי מהקהל של בית“ר שיר אחד שצימרר אותי. ”כל אירופה על הזין, אנחנו אוהבים אתכם“.

ומכאן, מהאמונה היוקדת הזאת בקולקטיב שנקרא בית“ר, מהאהבה הבלתי נגמרת לסמל ולקהל ולמורשת, מכאן אני מתחיל את עונת 2010-2011. עונה שתהיה לא קלה ולא פשוטה. עונה עם הרבה בעיות, עם מעט מאוד כוכבים שיספקו את הברק (תרתי משמע) שאליו התרגלנו מהשנים האחרונות. יכול להיות גם שנפסיד. ונפסיד לא מעט. והפערים בינינו לבין יתר הגדולות יתרחבו. אבל אולי כאן מתחיל התיקון.

כי באליפויות ובגביעים האחרונים של בית“ר שמחתי והתרגשתי. אבל ידעתי, עמוק בתוכי, שההסתמכות הזאת על האוליגרך ההוא לא תימשך עוד זמן רב. שמתישהו הוא ייקח את הרגליים ויברח. ובכן, הוא הלך, ותהליך הגמילה מתחיל. הוא קשה, הוא כואב, הוא כרוך בלא מעט צעדים לא פופולריים, אבל בסופו בית“ר תצא מחוזקת. יציבה יותר, מחוברת יותר לעיר ולאוהדים, סימפטית יותר - ובעיקר, מרגשת הרבה יותר מכל השנים שחווינו.

ומה אתה מחפש בעסק הכואב הזה שנקרא ”כדורגל“, אם לא רגש?

 ”…על שני דברים היא לא ויתרה
על התפילה והשמיים
היה היתה ילדה יפה
עכשיו יפה כפליים…“

(מלים: נעים עריידי, לחן: ערן צור)

היידה אורי,

היידה ירושלים,

יאללה בית“ר!!!!

סיכום העונה שחלפה, ומבט לעונה הבאה

הנה מחשבה מחוץ לקופסא: עונת 2009/10 לא היתה עונה רעה של בית“ר ירושלים. אם נצא רגע מהרושם הרע שהותיר המחזור האחרון, ואיתו הצלקת האולטימטיבית של חגיגות האליפות של פ.צ. עג‘מי במקדש ע“ש טדי קולק, נראה בסה“כ עונה די חיובית - פלייאוף עליון ורבע גמר גביע. כמה מאיתנו לא היו חותמים על זה בסוף העונה שעברה, כשנראה היה שבית“ר הולכת לפירוק?

אז נכון, בדרך היו המון תצוגות כדורגל משעממות, לעתים אף מביכות, ולא מעט השפלות וכאבים. אבל אני מקבל אותן בהשלמה. מתוך הבנה שזה כנראה לא יכול היה להיות אחרת. זו עונת מעבר, וחשוב שנבין זאת. החלום שבו חיינו במשך שלוש שנים הישגיות, שלוש שנים שבהן חגגנו בסוף כל שנה לפחות תואר גדול אחד, הסתיימו. המצב חזר, אפוא, לנקודת האפס של עידן מאיר פניג‘ל. בית“ר היא שוב קבוצת אמצע - לא לכאן ולא לכאן, מספקת שחקנים לקבוצות אחרות ולא מביאה כשרונות אלינו, ומתבססת בעיקר על רגעים קטנים של חסד. על שער ניצחון דרמטי, על איזה מהלך יפה, על איזה תואר מקרי שמתגנב. וכך היה השנה. היה הרבה רע, אבל גם כמה רגעים שאני לנצח אנצור בליבי. דווקא בגלל כל הרע שמסביב: הפנדלים נגד מכבי ת“א והחגיגות שאחרי; הפנדל שהרוש לקח ליניב קטן; הגול של עידן ורד באותו משחק; ה-0:5 נגד אחי נצרת, שכולו שחקני בית ושחקנים צעירים (וככה בית“ר החדשה צריכה להראות); הקהל של בית“ר מעודד ב-3:0 לב“ש בוסרמיל; המספרת של ברק נגד מכבי; הרגע שבו ברוכיאן מניף את גביע הטוטו. זה לא גביע המדינה, בטח לא אליפות, אבל אלה השמחות שנחווה - כנראה - בשנים הקרובות: רגעים קטנים של אושר. 

ומה הלאה? לאן ממשיכים? הנה ההצעה שלי:

*להפרד: בית“ר צריכה ללכת, אסטרטגית, על מכירה של ברק יצחקי וטוטו תמוז. כן, זה בהחלט יהיה כואב לראות אותם במדים של קבוצה אחרת (אני אישית מתנגד לאפשרות שברק יעבור לפ.צ. עג‘מי, אבל יכול להיות שזה יהיה בלתי נמנע) - אבל המצב של המועדון מחייב זאת. כנ”ל בעניין שמעון גרשון, עידן טל, תומר בן-יוסף ודאריו פרננדז (שעדיין שייך לנו).

*השיבה הביתה: במקביל, החזרה של כל המושאלים ובראשם שי חדד, שנתן עונה בכלל לא רעה בהפועל ר“ג ובהחלט ראוי לחזור וללבוש את המדים הצהובים-שחורים, וטל משעלי.

*חיזוק: מדוד ונכון. למשל, שחקן בסגנון עומר דמארי. חלוץ טוב ומוכשר, שאין לו מקום בעג‘מי או בחיפה, אבל כן רוצה להתקדם ממכבי פ“ת. בית“ר מתאימה לו. סטיבן כהן הוא גם אופציה מצוינת, ואם יבוא - יבורך. מעל הכל, בלם. בעניין הזה, למשל, שי מימון ותומר חמד תמורת ברק יצחקי למכבי חיפה זו אופציה טובה וראויה.

*מאמן: אורי מלמיליאן. נכון שהרזומה שלו לא מאוד עשיר (ועם זאת, לעלות עם שלוש קבוצות ליגה זה לא דבר שניתן לזלזל בו), אבל הגיע הזמן שאורי יקבל את הצ‘אנס בבית“ר. עוזר המאמן צריך להיות דוד אמסלם. איש חיובי כמוהו חייב להשאר במערכת.

*זהות: צעירים, צעירים, צעירים. לא לפחד לתת קרדיט וצ‘אנס, גם במחיר של הפסדים. איינבינדר, אליחן, ברק משה, אביתר ברוכיאן - כמובן בתוספת של קוזוקין, הרוש, ורד, עזריאל, שי חדד ושחקני בית יותר בוגרים. קבוצה שמורכבת ברובה הגדול משחקנים מקומיים, עם מעט חיזוק מבחוץ. אולי זה יחרוק, אולי נפסיד ונקבל שנה משעממת, אבל רק תהליך כזה יניב פירות ללא ”הוקוס פוקוס“ של עוד אביר עם ארנק לבן.

*הקהל: חברים, להתעורר! הקבוצה חייבת אותנו. הגיע הזמן שהקהל של בית“ר יפסיק עם האנרגיה השלילית. יש לקהל הזה אנרגיות שאין בשום מקום אחר (גם לא אצל ”הקהל הנפלא של פ.צ. עג‘מי“), אבל בשנה האחרונה ראינו בעיקר את הרע שבו. ואני לא מדבר על הגזענות והאלימות. אלה, לצערי, חלק מכל הקהלים בארץ ברמה כזו או אחרת. גם את זה צריך להוריד, אבל זה לא העניין כרגע: אני מדבר על היחס לשחקנים שלנו. על כך שכל טעות גוררת איתה מיד שריקות בוז, כעס, שנאה. דווקא במצב הזה, דווקא מול השנה הלא פשוטה שנעבור, חייבים לעמוד מאחורי הקבוצה ולא מולה.

”עד המוות גם אם זה כואב“ זה לא רק שורה בשיר. זו חייבת להיות המציאות מבחינתנו. ואם לא נפנים שבית“ר צריכה אותנו חזקים מאחוריה, לא נחזור לימים יפים יותר.

יש אנשים שמתייחסים להיסטוריה כאל קו ישר וליניארי. אני מעדיף להתייחס אליה בתור מטוטלת. כרגע פ.צ. עג‘מי, מכבי חיפה ואולי גם מכבי ת“א שולטות בכדורגל. אבל אני יודע שיבוא יום ועוד נחזור. ייקח שנה, ייקח שנתיים, אבל עם צוות אימון שאוהב וקשור למועדון, שחקנים שאוהבים וקשורים למועדון, וקהל שתומך בקבוצה ונאמן לה - אני יודע שעוד נשוב לזרוח מעל הכדורגל.

יאללה בית“ר, מלחמה.

אין מילים שיתארו את הכאב שפילח אותי ברגע שבו נכנס הכדור הארור של ערן זהבי לרשת של אריאל הרוש. במקום ערב שיהווה את הנקמה המושלמת, את השמחה העילאית שנשארה לקבוצה חלשה כמו בית“ר של השנה, קיבלנו טראומה שתישאר חרוטה בליבנו עוד המון שנים. אשר יגורנו בא לנו.

הכל הלך כל כך טוב. כולנו הסכמנו שעדיף לשמוע על חיפה מובילה בביטחה כדי לא להיות בלחץ, אבל כולם גם רצו בסתר ליבם שחיפה תפשל מול בני יהודה ושאנחנו נהרוס לעג‘מי בעצמנו. וזה היה כל כך קרוב. השחקנים נלחמו כל כך יפה, למרות המוגבלויות הרבות שלהם כיחידים וכקבוצה מול המכונה שעמדה מולם.

אפשר להתלונן על עידן טל, ואני חושב שזה יהיה לא נכון - כי למרות השער שספגנו באשמתו והשער הבטוח שהוא החמיץ - אין ראוי מעידן טל לביטוי ”מי שלא עושה - לא טועה“. היום היה יום חלש של עידן טל, אבל לאורך כל העונה הוא זה שלא ברח מאחריות, שניסה בכל מצב גם כשלא הלך לו ולקבוצה. טראגי שהיום חווינו מטראומה שתישאר איתנו עוד זמן רב בגלל הטעויות הללו, אבל זה הכדורגל.

לא כך הדברים אמורים לגבי תומר בן-יוסף. ”המהיר“ הוכיח שוב שמקומו לא רק שלא בבית“ר ירושלים, אלא לא בשום קבוצת כדורגל רצינית. העבירה המטומטמת שלו (אני כותב ”מטומטמת“ אחרי ברירת מילים קפדנית, תאמינו לי), הובילה לפנדל שאמנם הוחמץ, אבל השאיר את בית“ר בעשרה שחקנים, וגרם במידה מסויימת לחור הגדול בשער הניצחון האדום. במקרה שלו אי אפשר להגיד שזו פעם ראשונה, או מקרה יוצא דופן וחד פעמי. בניגוד לבנאדו וגרשון למהיר יש עוד הרבה שנים על הנייר לתת לבית“ר - אבל זה מה שכל כך מדאיג. שזאת הסיבה שהוא עוד עלול להישאר בשורותינו.

עד הדקה ה-92 הכל היה מושלם. הגוף רעד, השרירים הלכו ונחלשו, הלב דפק במהירות שיא, אבל בסך הכל היינו אופטימיים. היינו כחולמים. הנה הנקמה המתוקה שחיכינו לה כל כך הרבה שנים. המבוגרים ביננו באמת חיכו 26 שנים.

עידן טל החמיץ, ברק יצחקי (אחרי הגול המדהים) הרס ברשלנות עוד שני מצבים שהיו יכולים בקלות להסתיים בשער, אבי ריקן הפציץ מרחוק וסחט הצלה גדולה מאניימה.  גם עג‘מי, בתווך, החמיצה פעמיים - אבל היה נראה שדווקא בית“ר קרובה יותר לשער שיסיים כאן את הסיפור.

דקה ועשרים שניות בתוך תוספת הזמן (ע“פ השעון שלי), אני מודיע לחברים ששואלים מסביב שנשארו עוד פחות משלוש דקות. המתח עולה. ואז חור גדול במרכז הרחבה משאיר את הכדור, אחרי עוד הדיפה גדולה של הרוש, ברגליו של ערן זהבי. זהו.

—–

נאמר כבר הכל
אין לי מה להוסיף לזה
פשוט לא יכול
הלילות ארוכים והפחד

לא תדעי לעולם
איך בכיתי כמו ילד
לא תרגישי דבר
תשכחי את הדרך
לכאן

נאמר כבר הכל
אז מה אפשר להוסיף לזה?
פשוט לא יכול
הלילות ארוכים והפחד

לא תדעי לעולם
איך בכיתי כמו ילד
לא תרגישי דבר
תשכחי את הדרך
לכאן

כי הזמן הולך ותם
לא נושם ולא נרדם
לא חולם ולא הוזה
רק שר