אחרי המשחק נגד האלופה היוצאת (והנכנסת, ככל הנראה), כרגיל התייחסתי מעט מאוד ליריבה, והזכרתי רק בשתיים-שלוש מילים את מאמנה - וזאת אף בלי להזכיר את שמו.
אבל כשמגיע אז מגיע, ולאלישע לוי - על אף שהוא מאמן את אחת מיריבותינו הגדולות, מגיע הרבה מאוד כבוד על העבודה שהוא עושה במכבי חיפה.
הוא לא נהנה מסגל חזק בהרבה מזה שיש ליצחק שום (אולי במעט), אבל מה שהוא מוציא ממנו - עצם ההשוואה בין השניים תהווה עלבון לאינטליגנציה של כולנו, אבל בראש ובראשונה עלבון לאלישע - כי כמו שזה נראה אתמול, רק במקרה הוא מוגדר יחד עם יצחק שום תחת אותה הגדרת מקצוע. ובאופן מוזר עוד יותר, הוא גם מרוויח הרבה פחות משומי, אבל התפוקה, הו התפוקה שהוא נותן. פשוט לקנא בקופים הירוקים.
אלישע לוי לא נהנה מחברים בעיתונות, לפחות לא מתחילת דרכו במכבי חיפה. יענקל‘ה שחר, הבוס הטוב ביותר בתולדות הספורט הישראלי, כזה שהיה יכול להיות היו“ר שלנו כבר לפני שלושה עשורים אם לא טעויות (בדיעבד) של הנהלת בית“ר דאז, ספג לא מעט ביקורת על ההחתמה שלו, בשיא עידן גיידמאק בבית“ר ירושלים. אמרו שהוא חוסך, שהוא לא באמת רוצה להיאבק בבית“ר העשירה. אז אמרו.
שחר התעלם מכל המלעיזים, שראו באלישע לוי מאמן קטן מבית-שאן שמסוגל להתקדם מקסימום עד סכנין, וקיבל בתמורה שתי אליפויות ברצף (שוב, כנראה - שום דבר עוד לא סגור), הופעה בליגת האלופות ותקווה לדאבל השנה. אנחנו, לעומת זאת, שנה וחצי אחרי ההכנות לקרב מול ויסלה קראקוב והתקוות להופעה בצ‘מפיונס ליג, תקועים עם יצחק שום, לא מצליחים להשיג ניצחון כבר יותר מחודש, סובלים גם בנצחונות המעטים ורק מקווים שהעונה הזאת תיגמר כבר. יענקל‘ה צוחק אחרון.
מכבי חיפה נתנה אתמול במחצית השנייה תצוגה קרובה לשלמות. תצוגה שהזכירה לי את המחצית הראשונה הגדולה שבית“ר נתנה בקרית-אליעזר ב-3:0 ב-2007, עם שני השערים הגדולים של טוטו תמוז. אז זה היה משחק העברת הכתר. נראה שביום ראשון בטדי זה היה, באיחור של שנה, העברת כתר מאוחרת - כזו שלא התבצעה בעונה שעברה, כי לבית“ר עוד היה מאמן רציני, ראובן עטר (שאמנם לקח לו זמן ללמוד את בית“ר, אבל הוא למד אותה, בנה אותה ובסופו של דבר אף ניצח את חיפה, האלופה, בגמר הגביע). ביום ראשון חיפה נקמה בנו על אותו 3:0, ולנו נותר רק לעמוד ביציע, לראות את בוקולי חוגג את השלישי, לתפוס את הראש ולהרגיש את הרטיבות בעיניים. לפחות לאלה מאיתנו שזה עוד עשה משהו אחרי השנה שאנחנו עוברים.
המשך שבוע טוב,
יובל
ברמת האנקדוטה - זה אותו אלישע לוי שהתקשורת התל-אביבית / אדומה שתתה לו את הדם בקשית בעקבות מה שבת“א נהוג לכנות ”אליפות השרוכים“.
משעשע ש-12 שנים מאוחר יותר, שוב יקח אלישע (בצדק מוחלט) אליפות נוספת להפועל ת“א, כשזו משחקת אולי בהרכב הכשרוני ביותר שלה אי פעם.
מה נשאר לנו חוץ ממעט שמחה לעיד?
כל מילה בסלע, יובל.
לא סתם הצעתי כבר לפני מס‘ חודשים למנות אותו למאמן הנבחרת הבא:
http://geshemalfasi.com/archives/257
גיל - אכן, אין שמחה כמו שמחה לאיד, למרות שאני בספק אם מישהו מהתקשורת חושב על ההקשר הזה עכשיו. העיקר שיפו לא תיקח את האליפות.
איציק - אני אמנם חושב שהוא מאמן הליגה הטוב כיום (יחד עם, לצערי, אלי גוטמן), אבל אני חושב שלנבחרת אנחנו חייבים מאמן זר, ואחד שיוכל לשנות כאן דברים מהיסוד. אולי לא ברמת המועדון, אבל לפחות ברמת הנבחרות (כולל נבחרות הנערים, הנוער והאולימפית).
יובל, מדובר בשני דברים שונים ואני שם לב שבארץ משום מה באמת מערבבים בינהם:
דבר ראשון, צריך באמת סמכות מקצועית שתעשה חריש עמוק בתשתיות של הכדורגל מרמת הילדים, דרך הנערים, הנוער וכו‘. לתפקיד הזה באמת ייתכן שעדיף להביא מישהו מחו“ל שיש לו נסיון בעבודה מסוג שכזה במדינות בסדר גודל (ורצוי גם מנטליות דומה) של ישראל. שם של מישהו שיכול למשל להתאים לתפקיד כזה הוא חוסה פקרמן הארנטינאי.
מאמן הנבחרת הבוגרת זה משהו אחר, אל נשלה את עצמנו שאם נביא מאמן זר הוא יתעסק במה שקורה בנערים ג‘ גם אם בהגדרת התפקיד שלו יהיה רשום ”מאמן על של כל הנבחרות“. וזה לגיטימי, בגלל שהוא יישפט ע“י התקשורת והאוהדים רק עפ“י התוצאות של הנבחרת הבוגרת, וזה גם מה שיופיע ברזומה המקצועי שלו. לא אם הוא הסיט ילד בן 15 מתפקיד חלוץ לקשר אחורי ועשה ממנו בזכות זה שחקן נבחרת בעוד עשר שנים.
לכן לתפקיד מאמן הנבחרת הבוגרת, אלא אם כן יש לנו אפשרות (ואין לנו) להביא מישהו בקליבר של הידינק לדוגמא, די והותר למנות את אחד המאמנים הישראלים הבכירים כיום ובעיני, כמוך, אלישע הוא כיום המאמן מס‘ אחת בליגה.
לגבי סיבות נוספות, מעבר להצלחה המקצועית שלו במכבי חיפה, למה אני חושב שאלישע ספציפית יצליח בנבחרת אני מחזיר אותכם למה שכתבתי באותו פוסט שהלינק אליו נמצא בהודעה הקודמת.
אגב, בדיוק מאותן סיבות גם חשבתי שעטר צריך היה להישאר בבית“ר כשהרבה אנשים, כולל כאן, ראו בו סוג של ’אוחנה עם תלתלים‘.
איציק - בפוסט ההוא גם כתבת, בערך, שאולי אלישע צריך עוד כמה שנים טובות כדי שיהיה בשל לתפקיד המאמן הלאומי. זה בדיוק כך. אנחנו ממהרים להכתיר כתרים. לפני שנתיים הוא היה פרסונה-נון-גראנטה ופתאום הוא מאמן נבחרת? אולי כן, אבל רגע. סטאנה שוואייה…
בראשון הוא נתן עם חיפה שלו קונצרט מדהים, ובאופן כללי הוא נותן שנתיים מעולות עם חיפה. אבל פה אנחנו נופלים תמיד. שנתיים טובות, מוצלחות ככל שיהיו, עדיין אינן מדד להצלחה עם הנבחרת. זה סוג אחר של עבודה. התיאוריה שלי שאלישע, כמו גם גוטמן, הם מאמנים מעולים אבל לא מתאימים לנבחרת.
בקבוצה אתה עובד ועובד ועובד, כל יום, כל אימון, עבודה מאומצת וקשה, עד שאתה מביא את השחקנים לרמה ותיאום שאתה רוצה. מי שרוצה לדעת מה זו עבודה של מאמן (שום מוזמן בחינם) יכול להסתכל על חיפה של המחצית השנייה. נטו אלישע לוי. בנבחרת, אותה מקבל המאמן פעם בחודשיים-שלושה, לשניים-שלושה אימונים בלבד, אין זמן לעבוד כמו אלישע, גוטמן או קשטן. במצב כזה אתה צריך כישורים אחרים, כמו למשל שהיו לשלמה שרף, עם כל הביקורת כלפיו.
מאמן זר בקליבר שעליו מדברים, גם אם דונאדוני או רייקארד הם עוד לא הידיניק, יביא משהו שעוד לא היה כאן. קודם כל אלה מאמנים שבאמת מכירים את היבשת ולא מסיפורי מטיילים עם פיני זהבי. בנוסף, אי אפשר להתעלם מההילה שמשפיעה כאן כל כך על שחקנים צעירים. וחוץ מזה - מאמנים ישראלים כבר ניסינו. מה יקרה אם ננסה, פעם אחת לפחות, מישהו זר ברמה גבוהה (אין צורך להזכיר שמות כמו מיחיץ‘, מנסל או נילסן)?
איציק, אני מסכים עם שבי.
אלישע לוי הוא מאמן מאוד מוכשר שאני מאוד מעריך (ולא סתם כתבתי את הפוסט הזה), אבל עם כל הכבוד דרור קשטן זכה להערכה אפילו יותר גדולה בתור מאמן ליגה, ההחתמה שלו הייתה כמעט קונצנזוס (אני מודה שבשנים שקדמו להחתמתו ניסיתי לשכנע את כל מי שהיה מוכן לשמוע שקשטן חייב להיות מאמן הנבחרת. אני מקווה שאנשים שכחו שאמרתי להם את זה) וראינו מה קרה בסופו של דבר.
כמו ששבי אמר, מאמן נבחרת דורש כישורים אחרים. שלמה שרף לדוגמה בשנות ה-90 והעשור הראשון של האלף השלישי כבר לא התאים להיות מאמן ליגה, וראינו מה גרמו הנסיונות שלו לאמן במכבי תל-אביב (2 מחזורים) והפועל באר-שבע (אפילו לא מחזור). הוא כבר עבר את הטרנספורמציה למאמן נבחרת. מאותה סיבה למאמני נבחרות קצת יותר מוכרים משרף קשה לעבור לאחר מכן לקבוצות ליגה - ראה את מקרה סקולארי וצ‘לסי, או את מקרה לואיס ארגונס ופנרבחצ‘ה (פנרבחצ‘ה, כן? או שאני מתבלבל עם גלטסראיי?).
יש לנו צורך במאמן זר בולט, שגם אם התקשורת תעשה לו את המוות (והיא תעשה) יהיה לו סיכוי הרבה יותר גדול לשנות משהו. אולי הוא לא יצליח בניסיון הראשון, כי תרבות הכדורגל שלנו היא עדיין כלום (בתור תושב אנגליה אתה בטח מודע לזה יותר טוב ממני) ואין כאן באמת טירוף לכדורגל כמו טענות מצחיקות שנשמעות מדי פעם, אבל לפחות יהיה סיכוי לשינוי כלשהו.
אני עם איציק. אני מאמין לשאלישע יש הן את היכולת המקצועית והן (ואולי במיוחד) את היכולת המנטאלית להתחבר לשחקנים שלנו, ולבצע את החריש העמוק שנדרש בנבחרות. אני באמת לא רואה את היתרון היחסי של מאמן זר בעל שם (כשה“שם“ יחזיק מעמד מול התקשורת הצהובה שלנו רבע שעה ביום טוב…), שיגיע ”לעשות קופה“ ולחזור הביתה.
מצד שני, אם דונדוני זה מה שיעזור בחסימת קמפיין הבלהות של אופירה וברקוביץ‘ - דיינו.