הפסד כמו שספגנו הערב, 3:2 בחוץ להפועל חיפה, יכול לקרות לכל קבוצה. זאת תוצאה ישירה של שאננות.
בית“ר ירושלים נראית טוב כבר הרבה זמן, משחקת היטב, ולכן - לא משנה כמה ניסינו להימנע מזה השבוע - השחקנים הגיעו אולי מעט שאננים למשחק בקרית-אליעזר.
השחקנים דווקא פתחו טוב את המשחק, והיה אפשר לראות שאנחנו שולטים בו לחלוטין עד הדקה ה-18, והיו גם 7 או 8 שערים בטוחים שהחמצנו בטווח הזמן הזה.
אבל אז הגיע השער של סביטי ליפנייה, ואחריו הצמד של ירו בלו, שהיו מנותקים לחלוטין ממהלך המשחק, ומזה היה כבר קשה לחזור.
למרות זאת, במשחק קבוצתי מושלם, השחקנים של בית“ר כמעט והצליחו להשלים קאמבק הירואי, ולצערי שוב היה חסר לנו גרוש ללירה (או שמא פספסנו בגלל השפיץ של הנעל?).
אני שמח שהקהל נהנה ממשחק איכותי, עם חמישה שערים, ואני בטוח שכל אוהד ואוהד, כמוני, מבין שזה בסך הכל משחק אחד וכבר בשבוע הבא נחזור לנצח.
שלכם,
שומי
—————
עדכון: די, זה לא קורה לי. במשך כמה חודשים אני מתאמץ להתייחס ברצינות למשחקים, ועם כל התסכול לא כותב טור סאטירי בשם יצחק שום. פעם אחת אני עושה את זה ותוך שעה שומי מפוטר? עד שתקראו את הפוסט הזה הוא כבר יהיה לא רלבנטי.
ובכל זאת - הגיע הזמן. באיחור אופנתי של שלושה-ארבעה חודשים, אבל הגיע הזמן.
במילה אחת גדול
יובל,
מסתבר שקורנפיין קורא את הבלוג שלך! עד עכשיו הוא חשב ששום רציני בתגובות שלו. היום הוא הבין שהוא פשוט הסתלבט עליו…
יש תמורה לאגרה!
מוישלה - תודה
שבי - אז כנראה שאני גם קצת אשם… אם הייתי כותב את הפוסט הזה כבר אחרי ההפסד להפועל באר-שבע, עוד כמעט-קאמבק-הירואי, אולי היינו יוצאים לדרך חדשה הרבה יותר מוקדם.
אויש יובל… אני קורא את הפוסט וכבר מתכנן עליך מתקפת נגד, עד שהגעתי לפסקה האחרונה…
בסוף שומי יעסיק אותך כדובר שלו…
ממחר - בית“ר חדשה.
כבר מזמן שאני מסתובב בתחושה שהשחקנים מתים ששום יעוף, ולא ממש מתאמצים.
אלעד - אני לא חושב שהשחקנים לגמרי לא מתאמצים, כי כן ראיתי שהם רוצים להשוות היום, אבל אין ספק שאף אחד מהם, אולי מלבד שני העידנים (ורד וטל) והשוער הרוש, לא מנסה לתת 100% מעצמו.
ועכשיו מדברים על סבא-פנסיונר חדש-ישן: דרור קשטן… לא היינו כבר בסרט הזה?
שבי - לדרור קשטן יש הרבה מגרעות, אבל אני בטוח שהוא הרבה פחות גרוע משום.
אם אתה שואל אותי, אני בעד לתת הזדמנות לעזורי שנכשל בבאר-שבע, כי את הצעירים שלנו הוא מכיר טוב, וחוץ מזה - צריך ללמוד ממקרה גיא לוזון שנכשל ביפו ופורח בבני יהודה.
גם ראובן עטר, אם נתניה יהיו מפגרים בפעם השנייה ויוותרו עליו, הוא אופציה נהדרת.
האמת שלא כל כך ידעתי איך להגיב כששמעתי על זה.
ברור שלא יכולתי לשמוח. הפסדנו תוך (עוד) תצוגת כדורגל מבאסת, אנחנו כבר עם שני הפסדים רצופים ושישה משחקים בלי ניצחון, העתיד הניהולי והכלכלי של הקבוצה לא ברור - ויש גם צער אישי על שומי, שהוא בסך הכל מאמן כדורגל טוב (שאפילו נרשם בספר הזהב של קבוצתנו עם הדאבל ההיסטורי - ואסור לשכוח את זה, גם עכשיו)
מצד שני ברור ש-it wasn‘t meant to be. החיבור בין שום לבית“ר מלכתחילה לא היה טבעי, ונוצר רק בגלל נסיבות כלכליות וחוזיות. וכך זה גם נראה. נדמה שיותר משהשחקנים באו לשחק בשביל הכסף, שום הגיע מהסיבה הזו.
בחצי הגמר, בשנה שעברה, אחרי הגול של ברוכיאן ראיתי מהיציע את השחקנים מתחבקים עם רובן. שמעתי מישהו לידי ביציע אומר ”הייתם מדמיינים את רונאלדו מרים את פרגוסון?“. זה, כמובן, נאמר בסוג של לעג ל“שכונתיות“ הישראלית. אבל אני דווקא אהבתי את זה. בעיניי אם אין אהבה בין השחקנים למאמן, או לפחות נכונות והבנה הדדית, קבוצת כדורגל לא יכולה לעבוד. ברור שחייבת להיות משמעת ומרות, הכל נכון - אבל אם יש קו שבולט בין כל הקבוצות שמצליחות השנה בליגה, ובראשן מכבי חיפה - זה החיבור הפנטסטי בין המאמן לשחקנים והאוהדים: עטר בנתניה, נמני במכבי, גוטמן בהפועל והרשימה מתארכת. בבית“ר לא היה את זה. וגם אם לא הייתי באימון אחד העונה, במשחקים - ראית את זה. ראית שהשחקנים כבר לא רצים למאמן אחרי הגול (כמו שהיה עם אוחנה, עם יוסי מזרחי, עם קשטן, אפילו עם שום בקדנציה הקודמת), אלא מתחבקים בינם לבין עצמם; ראית שאין טביעת אצבע של מאמן, שהכל - כמו שכבר אמרת - מקרי, אם נוצר משהו זה בזכות כישרון אינדיבידואלי ולא בזכות משחק קבוצתי; ובעיקר ראית את האדישות, אצל שום ואצל השחקנים, מהעונה העכורה הזאת. (ומי כבר לא יכול לראות בדמיונו את הקלוז-אפ הידוע אחרי עוד שער שקיבלנו העונה, של שום מביט בפרצופו הקרפיוני על המגרש ולא עושה דבר?). מן תחושה שכל העסק דוהר לתהום, ואף אחד אפילו לא מנסה לעצור. במקרים כאלה נדרשת מנהיגות, וכזו לא היתה. לכן שום הלך.
ולגבי המאמן הבא? אני אשמח לראות את קשטן שוב על הקווים. רק מי שידע את הקבוצה הפנטסטית של 1998, שדרור הוביל ביד רמה לכדורגל משובח (גם אם לאליפות היה טעם מעט מר, בגלל פרשת השרוכים… טוב, אולי זה רק אצלי), יודע מה המשמעות של החיבור בין קשטן הקפדן לבית“ר הבלגניסטית. נכון, דרור כבר לא אותו דרור וצלקות נרשמו על החמסיקה שבכיס הימני (או השמאלי, אני כבר לא זוכר) - אבל גם לפני 12 שנה הוא בא לבית“ר אחרי טראומה (ההדחה המכוערת ממכבי ת“א), חזר לבית וגן וניצח בגדול. אולי הוא יצליח להחזיר את המועדון הזה לדרך המלך.
אבישי, אין לי התנגדות מוחלטת לקשטן, אבל אין מה להשוות את קיץ 97 לחורף-אביב 2010.
אז קשטן אמנם נזרק בצורה מגעילה ממכבי, אבל זה היה אחרי דאבל.
עכשיו הוא נזרק מהנבחרת, אבל זה אחרי כישלון מביש בקמפיין האחרון.
בקיצור, לא בדיוק אותו דבר.