בית“ר ירושלים - מכבי נתניה 1:3
דוד אמסלם עושה עוול לעצמו כשהוא אומר ”השחקנים שיחקו עם הלב וזה ההבדל“. כי ההבדל היה הרבה יותר גדול מהלב של השחקנים. אמנם קשה לי להסביר את השינוי הקיצוני ביכולת של יצחקי (אני לא מדבר על השלושער, כי את שני השערים הראשונים גם אני הייתי מבקיע, אלא יותר על היכולת במחצית השנייה), אבל היה אפשר לראות סדר הרבה יותר גדול, בעיקר במחצית השנייה, וגם מהיציע המזרחי היה אפשר לראות איך דוד מתרוצץ על הקווים, נותן הוראות לשחקנים ומעורב בכל מה שקורה על הדשא. איזה הבדל מתקופת שום, שהיה במקרה הטוב עומד עם פרצוף עגום על הקווים ומקווה לטוב.
המחצית הראשונה, שהסתיימה ב-2:0 לבית“ר, הייתה דווקא הפחות טובה שלנו. ה-1:0 היה מהיר וגם אחריו באו דקות טובות, אבל ה-2:0 הגיע אחרי לחץ של נתניה ובדקות רעות מאוד של בית“ר. לבית“ר לא הגיע לסיים את המחצית הראשונה ביתרון, ומרכז השדה נראה כמו בתקופת שום - ריק מבעל בית. לעומת זאת, ההחמצות במחצית השנייה, לצד המשחק הנהדר, איזנו את חוסר הצדק של המחצית הראשונה - התוצאה הסופית בהחלט משקפת, ואפשר אפילו להיות מאוכזבים מכך שזה לא נגמר ביותר מ-3:1.
מלבד ברק יצחקי, שהיה באמת נהדר היום והזכיר לנו את המבריק של פעם, אפשר לציין לטובה עוד הרבה שחקנים בסגל. עידן טל היה לדעתי הטוב במגרש, והוכיח שוב שלמרות שהוא לא בית“רי מהבית הוא אחד השחקנים שאפשר לסמוך עליהם שתמיד יתנו את הכל על הדשא. קובי מויאל היה לא מאוד מדוייק במסירות שלו, אבל היה מצויין מבחינת תיקולים וחטיפות במרכז השדה, בעיקר במחצית השניה. אריק בנאדו נתן את המשחק הטוב ביותר שלו השנה, מלבד מהלך אחד במחצית הראשונה שהזכיר לנו שלמרות הכל הגיל נותן את אותותיו. שמעון גרשון היה אחראי ומדוייק כהרגלו, אלירן דנין היה יותר טוב מהרגיל באגף ואפילו פאולו דה לה-האסה זכה לקריאות עידוד מוצדקות מהיציע.
אריאל הרוש היה טוב בשער, ולגבי עמדת השוער אני רגוע לעוד הרבה שנים. אם יש משהו באמת טוןב שיצא לנו מהעונה הזאת זה שוער ביתי להמון שנים, אלא אם כן גם הוא יחליט שהוא רוצה לנסות את אירופה. לשמחתנו, זה הרבה יותר קשה לשוערים. מצד שני, תראו את אוואט.
עידן ורד היה לא רע, אבל ידע משחקים טובים יותר. אבירם ברוכיאן היה החלש בשחקני בית“ר, אבל אני מעדיף להאמין שזה בגלל הפציעה, ושהגיע הזמן שהוא כבר יעבור את הניתוח. זאת הדרך היחידה להבין מה עובר על אבירם שלנו בעונה האחרונה.
בסופו של דבר, מעבר לעובדה שסוף כל סוף השגנו ניצחון, הרגשה שבאמת הספקתי לשכוח, השגנו דבר יותר חשוב. תקווה.
סוף כל סוף אני מחכה למשחק הקרוב של בית“ר בציפייה אמיתית - לראות אם באמת התרחש שינוי אמיתי בקבוצה ולא מדובר רק בהתלהבות של החלפת המאמן. אפשר להמשיך ביכולת הזאת, אין סיבה שלא. אם בית“ר ירושלים משחקת ככה, אפשר לנצח כמעט כל קבוצה בליגה. אני אומר כמעט, כי מכבי חיפה ופ.צ. יפו ביום טוב העונה עדיין גדולות עלינו (בליגה, גביע זה משהו אחר). למרות שכולנו מעדיפים לסיים את העונה כמה שיותר מוקדם, מועדון כמו בית“ר, אם הוא רוצה לחזור ולהגדיר את עצמו כמועדון גדול, חייב לסיים לפחות בפלייאוף העליון ולהילחם עד הסוף, גם אם נראה שאין על מה.
וכמובן שיש את הגביע, ואין צורך להסביר את החשיבות שלו. למרות שתי הזכיות הרצופות, יהיה משהו מתוק מאוד בזכייה עם דוד בעונה נוראית כזאת. אני כבר לא יכול לחכות.
יאללה בית“ר!
יובל
משחק ראשון השנה שיצאתי מטדי עם חיוך אמיתי (לא ציני….). ההתלהבות, המלחמה והאיכפתיות הזכירו את מה שחלקינו הספיקו כבר לשכוח.
אבל… מסכים עם יובל, שמרכז השדה הנוכחי שלנו לא יספיק מול הירוקים והאדומים.
החיוך.
החיוך חזר.
רוב המשחקים העונה מרגישים לי כמו עונש. זה קצת מוזר, כשמדובר בקבוצה שאתה אוהב ושאתה לא חייב לראות, אבל זה פשוט היה ככה. היו שבתות שהיו ממש תענוג: בחוץ הציפורים צייצו, השמש זרחה, התאהבתי מחדש ב“בשורות טובות“ של שי אביבי (תודה לאל ול-VOD), ואז הגיעו המבאסים האלה מבית“ר. שוב הגוף התמלא במרירות, בכעס כל העולם, בקללות - נשבע לכם שבחיים לא קיללתי שחקן שלי עד העונה. בחיים. זה לא ב-DNA שלי, אבל אפילו זה התחיל העונה. תמסור, כוס אימא שלך, תמסור. מה זה? זה לא אני…
כששום פוטר, בדיוק לפני שבוע, לא שמחתי - אבל כן קיוויתי שסוף סוף משהו ישתחרר. שהקבוצה תחזור לשחק כדורגל מתוך הנאה ולא מתוך אילוץ. לשחק עבור בנאדם שהם אוהבים, ולא עבור בנאדם ש… איך נאמר את זה בעדינות, הם לא חיבבו במיוחד. וזה קרה! בנאדו חזר ליציבות, מויאל חילץ כדורים בזמן (מה שהוא עושה כבר כמה משחקים), תמוז חוזר לעצמו, אפילו ברוכיאן היה בסדר (בהנחה שהוא פצוע, הוא עושה מעל ומעבר) ומעל כולם הברק. (שחוזר להיות הברק עליו כתבתי את - http://blogs.orange.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1531195)
סוף סוף בית“ר מביאה את הסחורה שהיא יודעת להביא. התעלינו על נתניה בכל פרמטר, כמו שכבשנו שלושה אפשר היה לכבוש בקלות עוד שניים (אוי ואסקז, ואסקז) - אבל לא רוצה להיות חזיר, בטח לא על חשבון ראובן עטר (רו-בן ע-טר! טה טם טה טם טם!) שאני כל כך מת שהוא יהיה המאמן שלנו שוב. באמת.
ואחרי הכל, ועם כל השמחה, קשה שלא לתהות מה קרה בדיוק בבית“ר עד עכשיו. איפה התחבאה הקבוצה הנפלאה הזו, ששיחקה אתמול, עד המשחק אמש. הרי זה לא שהם לא יודעים לשחק. אז מה היה כאן? לתחושתי היה (זהירות, אנדרסטייטמנט) חוסר אמון בולט בין המאמן לשחקנים. השחקנים פשוט לא רצו. וכאן מתעוררת הבעיה.
כי השחקנים היו צריכים לשחק עבור בית“ר. לא עבור המאמן. בהפסדים הם ביאסו לא כ“כ את המאמן, אלא בעיקר את האוהדים שקרעו את הגרון והמשיכו לבוא כל שבוע כדי לעודד אותם. ואולי, אחרי ששום הלך סוף סוף (מה שהיה צריך לעשות הרבה קודם), גם ההבנה הזו תחלחל להם.
שבוע הבא עכו בחוץ, אינשאללה יוצאים לדרך חדשה!
יאללה בית“ר!
דרך חדשה ?
רצון יש ואת זה ראינו
אז למה הם לא שיחקו ככה מתחילת העונה ?
אני העונה הזאת סבלתי בקופסא באשדוד בחיפה
בטדי לצערי גם כמה פעמים
תמיד אני מגיע למגרש בתחושת כן הולכים לנצח מה לא להיות אופטימי
אני לא אהיה חזיר וארצה לנצח כל משחק 4 5 0 אבסל לפחות משחק טוב עם 1 2 0 גם טוב …
לצערנו העונה הזאת לא ראינו מלבד כמה משחקים שהם כן שיחקו
יש לנו עוד שלושה שבועות למשחק העונה האמיתי והוא לשמור על גביע המדינה שבארון אצלנו בשנתיים האחרונות
נקווה שהקבוצה תהיה בכושר של רצח בעיינים ולא בכושר של אנחנו באים רצים ולא נותנים את מה שאנחנו כן יודעים
לצערי כמעט בטוח אני לא רואה את עצמי מגיע למשחק העונה הזה בשל עבודה
אבל אני אפתיע יש מצב
בנתיים שבוע טוב
וקדימה ביתר
באהבה מכל הלב
מוטי