הפועל עכו - בית“ר ירושלים 3:0
קשה היה להתרשם מהמשחק הערב ב“איצטדיון“ גרין בנצרת-עילית. המגרש עצמו, שלא לדבר על המעטפת של היציעים, לא ראוי למשחק כדורגל בליגה השישית בטיבה באירופה, אליבא דלוזון. המחצית הראשונה של בית“ר נראתה כהמשך ישיר לזוועות שידענו עד לפני שבועיים, וגם המחצית השנייה לא הייתה משופעת בכדורגל גדול.
אבל בכל זאת.
בכל זאת, בשישה משחקים שקדמו לפיטוריו של שומי בית“ר לא הצליחה לנצח ולו משחק אחד. זה לא שפגשנו רק את אריות הליגה באותם משחקים - גם את באר-שבע, מכבי פתח-תקווה והפועל חיפה לא הצליחו בחורינו המצויינים לנצח. למעשה, בשלושת המשחקים האלה השגנו רק נקודה אחת, וגם היא מנגיחה של בן-יוסף הבלם בתוספת הזמן.
במשחק הערב, למרות שהיה רע למדי, הצליחה בית“ר להבקיע שלושה שערים, וגם במחצית הראשונה הזוועתית להחמיץ שלושה שערים בטוחים עקב עודף פירגון/מחסור במחשבה. עוד שני שערים בטוחים הוחמצו על-ידי יצחקי ותמוז במחצית השנייה. גם בתקופת שום שחקני בית“ר החמיצו לא מעט, אבל אז ההחמצות לא באו לצד שערים. לפחות הערב, אמנם מול יריבה לא מרשימה במיוחד, השערים הגיעו.
עידן טל, למרות שהשער לא נרשם לזכותו, שוב היה פעיל על המגרש והשקיע לא מעט. אהבתי את ההתלהבות ואת הרצון שלו שהיה אפשר לראות בכל מהלך, לפחות במחצית השנייה. גם קובי מויאל ראוי להרבה מאוד מחמאות על המשחק האלברמני שהפגין במרכז המגרש, אפילו שהקישור של היריבה הוא לא בדיוק אימת הליגה וזה לא מדד אמיתי לכלום. גם אבירם ברוכיאן הפגין משחק פחות חלש מהרגיל וניסה להראות מעורבות מהעמדה הבעייתית בה הוא ניצב בצד ימין. השער היפה שכבש, דווקא כשנכנס למרכז, היה רק קינוח למשחק יחסית טוב שלו. חבל שדווקא עכשיו אנחנו צריכים להתחיל להתכונן לחופשת הניתוח של היהלום.
ולסיום, אריאל הרוש, שבפעמים הבודדות שהיה צריך להפגין את יכולתו עשה זאת בצורה נהדרת. בפעם המי יודע כמה העונה, נחגוג את צמיחתו של שוער שילווה אותנו עוד שנים ארוכות. מי יודע, אולי בעוד 20 שנה הוא יהיה מנכ“ל המועדון ולאחר מכן היו“ר.
אריאל הרוש שוער ענק!
נהנתי בעיקר ממויאל, עידן טל לא היה משהו.
מויאל היה מצויין ועצר כל התקפה של עכו. עידן טל רק תוקע אותנו בהתקפה.
אבירם עדיין לא משהו. שחקן כבוי למדי, אתמול פחות גרוע מבדר“כ אבל עדיין לא מה שהיה פעם.
עידן טל היה מצוין. לגבי הרוש כל מילה נוספת רק תגרע.
לגבי מויאל - הוא היה בסדר גמור, כמו בשניים שלושה משחקים אחרונים, אבל לכנות את המשחק שלו ”אלברמני“? קצת מוקדם ומוגזם.
שבי - בגלל זה הוספתי את ההסתייגות, שזאת בסך הכל הפועל עכו ולאלברמן הייתה את הגדולה של לתת את המשחקים האלה גם נגד קבוצות אמיתיות ולא כאלה שנמצאות בליגת העל בגלל השיטה של לוזון.
למויאל אכן יש עוד דרך ארוכה לעבור עד שהוא יהיה גל אלברמן.
ערן - איך עידן טל בדיוק תוקע אותנו?
הוא השחקן הנמרץ ביותר בחלק הקדמי, היחיד שמנסה להנהיג את הקבוצה באותם אזורים ושמחלק את הכדורים כמו שצריך ליתר שחקני ההתקפה.
יובל,
גם ביום מצוןין שלו, מויאל רחוק שנות אור מאלברמן. ההשוואה לא במקומה לא בגלל שזו הייתה הפועל עכו, אלא בגלל היכולות של מויאל, שוב, גם כשהוא מצוין. אני לא כל כך בטוח שיש לו היכולת להיות ”אלברמן“ גם אם יעבור ”דרך ארוכה“. מה שרואים זה מה שיש. חילוצי כדור - יש. מלחמה - יש. מסירה טובה פה ושם - יש. מעבר לזה? כנראה שלא הרבה (ואני לא מדבר על האופי שנראה לי בכלל מפלנטה אחרת…)
שבי - בנושא מויאל אני קרוב בהרבה לעמדתו של של יובל מאשר לשלך. בוא נתחיל מלהיזכר כי זהו אותו קובי מויאל שלואיס פרננדז הזכור לטוב (לטעמי, גדול המאמנים שבילה על הקווים בישראל) ”סימן“ והעלה לבוגרים בגיל 17 וזה אותו שחקן שהחזיק את הקישור האחורי של בני יהודה עונה שלמה.
אז נכון, יש מרחק רב בינו לבין אלברמן, אבל אני בכלל לא בטוח שאם היית בוחר עונה ”פתח-תקוואית“ סתמית של אלברמן כאשר היה בן 20 (+ -) וממנה מנסה להשליך להיכן יגיע ואיזה שחקן יתפתח לנו, היית פוגע. גם עבור מויאל, נדמה לי שהעונה הספציפית הזו תחת שרביטו של“ זה שעבר עליו כבר הכל חוץ מרכבת“ מהווה בסיס לשפיטה הוגנת.
שבי - גיל ענה טוב במקומי.
אני לא מוריד דב מהיכולות הנהדרות של מי שכונה כאן בצדק ”השחקן מספר 1″, אבל אני כן מאמין שמויאל יכול להגיע, תיאורטית, לרמות שלו.
האם הוא יצליח? ימים יגידו. אני מאמין שיש לו את האופי לכך.
לואיס פרננדז הוא סבבה והכל אבל…
עונה אחת אדירה בקאן, שתיים טובות בפ.ס.ז‘ ועוד בערך שתי עונות טובות מאד בלה ליגה אחת עם אספניול ואחת עם בילבאן זה רזומה שמספיק להיות המאמן הכי טוב שהגיע לישראל?
לי מרגיש שלא רק פה בבלוג אלא בכלל במדינה שלנו הבנאדם אוברייטד מטורף.